|
לא מגייסים את כולם
לא מגייסים את כולם
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
שיחרור מספר רב של אנשים משרותם הצבאי פוגע בכמות היוצאים לקרב, אולם הריבוי הכמותי אינו קובע מי ינצח, אלא רמתם הרוחנית של החיילים.
|
אחת המצוות בהלכות מלחמה היא למנות "כהן משוח מלחמה" שתפקידו היה להחזיר לביתם אנשים שהתורה אינה רוצה שיצאו למערכה. על פי שיקולים צבאיים, היו אנשים אלו יכולים להיות מפקדים בכירים, אולם התורה אינה מעוניינת שהם יצאו למלחמה.
מי הם אותם האנשים שלא יוצאים למלחמה? מי שאירס אשה ולא לקחה, מי שנטע כרם ולא חיללו ומי שבנה בית חדש ולא חנכו.
התורה מצווה להחזיר לביתו גם את (דברים כ', ח') "האיש הירא ורך הלבב". מי שירא מהעברות שבידו. כדי שלא לביישו שהוא חוזר בגין העבירות שבידו, ציוותה התורה להחזיר גם את הנוטע כרם ואת הבונה בית חדש ואת כל אותם שארסו נשים, והכל כדי שלא יורגש שביניהם נשרך גם האדם הירא מהעברות שבידו.
מובן ששיחרור מספר רב של אנשים משרותם הצבאי פוגע בכמות היוצאים לקרב, אולם הריבוי הכמותי אינו קובע מי ינצח, וכדברי יהונתן בן שאול (שמואל א', י"ד, ו'): "כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט". חישוב כמותי הינו ענין לבשר ודם, אך אצל הקב"ה חישובים אלו אינם תופסים כל מקום. אם יוצאי הצבא עומדים ברמה רוחנית גבוהה, סופם לנצח.
כאשר נערך גדעון למלחמה על מדין נאמר לו בנבואה (שופטים ז', ב'): "רב העם אשר איתך מתתי את מדין בידם, פן יתפאר עלי ישראל לאמור: ידי הושיעה לי". בניגוד לחישובי בשר ודם, עלול הריבוי הכמותי דווקא להזיק כשמדובר במלחמת מצווה. כאשר אלפים רבים יוצאים לקרב עלולים הם לחשוב כי כוחם הוא שעמד להם.
כששמע גדעון את ציווי ה', הפחית עשרים ושנים אלף איש מכוחותיו, ונותר רק עם עשרת אלפים איש, אולם הקב"ה לא הסכים גם למספר לוחמים זה. גדעון ערך ניפוי נוסף ובחר רק את אלו אשר לא כרעו לבעל. רק כאשר נותרו בצבאו שלוש מאות איש, קיבל אישור מהקב"ה לצאת למלחמה. די בשלוש מאות איש כדי לגבור על מחנה מדין העצום, ובלבד שיהיו אלו מאותם שלא כרעו על ברכיהם לבעל.
לפני פטירתו נצטווה משה רבינו לנקום במדין. למען מטרה זו נשלחו שנים עשר אלף חלוצי צבא, אלף מכל שבט. שנים עשר אלף איש אינם צבא רב, אולם כאשר עומדת להם זכות כל שבטי ישראל, אין לשער את עוצמתם.
המפתיע הוא שאותם שנים עשר אלף איש שיצאו למערכה, ניצחו ושבו לבתיהם בריאים ושלמים, וכפי שהעידו שרי הצבא לפני משה (במדבר ל"א, מ"ט): "עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו, ולא נפקד ממנו איש".
לפי כללי הסבירות, אין מלחמה שלא נפגע בה איש, מה גם שלמחנה מדין נגרמו אבדות כבדות. אמנם המלחמות המתנהלות לפי רוח התורה מתעלמות מכל החישובים האנושיים.
התורה אינה מסתפקת בפיקוח הקפדני על יוצאי הצבא, אלא חוזרת ומצווה על כללי קדושה גם בתוך המלחמה כנאמר: (דברים כ"ג, י'): "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע". התורה שוללת בתכלית את הגישה שבצבא הכל מותר.
במלחמה קיימים מצבים העלולים לגרום לאנשים להתפרק בכיוונים לא רצויים, כדברי הרמב''ן: "ידוע במנהגי המחנות היוצאים למלחמה כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו, יתלבש באכזריות וחימה כצאת מחנה על אויב, על כן היא כופלת את אזהרותיה".
הסיבה שהתורה מזהירה על שמירת המצוות וגדרי הקדושה במחנה היא (שם כ"ג, ט"ו): "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחנך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך".
בכל עת ובכל מצב זקוק האדם לסיוע ממרום. מי שעיניו בראשו מבין שהוא כשלעצמו חסר אונים לחלוטין, והוא רואה את יד ה' התומכת בו על כל צעד ושעל, אולם תמיכה זו מורגשת פי כמה בזמן מלחמה. כאן ההתפתחויות מהירות וההפתעות מרובות, עד שניתן לחוש בעליל כי (שמות ט"ו, ג'): "ה' איש מלחמה", והוא המנהל את המערכה.
הצלחת האדם בכל תחום שהוא אינה תוצאה של מעשיו ותבונתו. הקב"ה הוא הנותן לאדם כח לעשות חיל, והוא הנוסך באדם דעת ותבונה לכלכל את מעשיו בהצלחה. ניכרים הדברים במיוחד בזמן מלחמה. כלי הנשק הרבים והמגוונים, אין בכוחם להנחיל את הנצחון, אלמלא עזרת הקב"ה.
העובדה ששכינת הקב"ה מתהלכת בקרב מחנה ישראל, כנאמר (דברים כ', ד'): "כי ה' אלוקיכם ההולך עימכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם". לא זו בלבד שמחייבת הימנעות מכל שמץ חטא ועוון, אלא היא גם דורשת מן האדם מאמץ להתעלות לדרגה רוחנית גבוהה יותר מאשר בתנאים רגילים.
|
|
|
|