עשיר גדול ומפורסם היה ברוסיה של אותם הימים ברודצקי שמו. עשירותו נודעה בכל רחבי אירופה בשל מפעליו הרבים ועסקיו המסועפים. באחד הימים החליט ברודצקי כי ברצונו לראות את הנעשה במפעליו. רוצה הוא לשוחח עם מנהלי העבודה, לשמוע את הפועלים ותלונותיהם, שמא יוכל לעזור ולסייע. ומעל לכל רצה  להעניק מענקים מיוחדים לפועליו הנאמנים. ברודצקי הגיע עם עוזריו אל אחד המפעלים שבבעלותו. סייר באולמות התעשייה, והתעניין במסלולי העבודה. הוא ביקש מהמנהל לכנס את כל העובדים לאולם הגדול, כדי לערוך עמם הכרות אישית ולהעניק להם את המענק.

עמדו הפועלים ביראת כבוד, ולבקשת ברודצקי ניגש הראשון והציג את עצמו: "מהנדס מכונות, עובד תשע עשרה שנה במפעל". ברודצקי מחייך במאור עיניים ונותן לו את המענק. וכך לבא אחריו: "טכנאי מוסמך, חמש עשרה שנה במפעל", שוב חיוך ומענק נתחב לידו. וכן הלאה: "פועל בפסי היצור, עובד עשר שנים", "פועל ניקיון, אחראי לניקיון המפעלים, שלוש שנים במפעל",  ואז ניגש אדם מן השורה האחרונה פושט את ידו ואומר: " ואני בן דוד שלישי שלך..." גיחך העשיר ברודצקי ואמר: "על תרומה כה עצומה למפעל, נראה שאין בנמצא לשלם..."

פרשת וישלח פותחת בתיאור נרחב במפגש שבין יעקב לעשיו. ההכנות הרבות, התפילות, המתנות, והמפגש עצמו. יעקב חושש עד מאד ממפגש זו ותוצאותיו. לאחר כל ההשתדלות הנדרשת , מוצא עצמו יעקב אבינו לבדו בחשכת הליל, ושם להפתעתו מתנהל המאבק האמיתי . מאבק שמימי  שבין אדם למלאך- שׂרו של עשיו.  

מלמדים אותנו חז"ל שמפגש זה בין שני האחים מסמל מפגש בין שני עולמות, בין שתי תפיסות, בין האור לחושך. המפגש בין יעקב לעשיו אינו מפגש פרטי. אלא מפגש לדורות. מפגש זה מהווה את הבירור המוחלט בשוני המהותי בין אותם שני אחים.  וממפגש זה ולהבא כל "פגישה" בין בני יעקב לבני עשיו במהלך ההיסטוריה כוללת יסודות מפגישה קדומה זו. הפגישה, שרגע השיא שלה היה דווקא לפניה, בלילה הגורלי שקדם לה.

"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו... ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני... ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שׂרית עם אלוקים ועם אנשים – ותוכל " (בראשית ל"ב, כ"ד-כ"ח).

"לא אשלחך כי אם ברכתני"  יש להתבונן וכי זקוק בכיר האבות- יעקב אבינו, לברכה משרו של עשיו? וכי לא די לו בברכות שברכו אביו?! ע"כ מיישב רש"י: "ברכתני" - הודה לי על הברכות שברכני אבי שעשו מערער עליהם". כלומר לא לברכות זקוק יעקב כי אם לביטול 'הערעור' מצדו של עשיו על ברכות אביו. מה א"כ משמעותו של ה'ערעור', ומהי משמעותה של ההודאה? ומדוע דווקא במעמד זה הוחלף שמו של יעקב לישראל?

רש"י מבאר: - "לא יעקב" - לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה כי אם בשׂררה וגִלוי פנים!" כלומר בעקבות ניצחון יעקב אבינו את המלאך, מכיר עשיו שהברכות לא באו במרמה כי אם באמת וביושר. אך מוסיף רש"י שהודאה זו לא הגיעה בקלות, גם עליה התרחש  מאבק. המלאך מבקש מיעקב שההודאה לא תתרחש כאן במקום אלא בעתיד וז"ל:

"וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית א-ל ומחליף שמך ושם הוא מברכך ואני שם אהיה ואודה לך עליהן", וזהו שכתוב : "וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ.(הושע י"ב) ומבאר רש"י שם : "ויתחנן לו" - כשאמר לו: "לא אשלחך כי אם ברכתני" המלאך היה מבקש ממנו: "הנח לי עכשיו, סופו של הקב"ה ליגלות עליך בבית אל ושם ימצאנו ושם ידבר עמנו, והוא ואני נסכים לך על הברכות שבירכך יצחק" ואותו מלאך שׂרו של עשׂו היה והיה מערער על הברכות". אך יעקב אבינו לא נעתר לבקשה 'צנועה' זו כפי שרש"י מסיים: "ולא רצה יעקב ועל כרחו הודה לו עליהן וזהו ויברך אותו שם שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה".

מה פשר הבקשה המלווה בתחינה ובכייה של המלאך, ודחייתה ע"י יעקב, הרי אם הוא מודה ליעקב על צדקת דרכו בקבלת הברכות מדוע שלא יודה כעת, מה תוסיף לו ההמתנה?  ומדוע מתעקש יעקב אבינו על ההודאה כאן ועכשיו?מיישב זאת בעל ה"באר משה" מאוז'רוב , יישוב נפלא ונשגב (מעובד ע"י הכותב) :יסוד הדברים נעוץ במובנו העמוק של השם: "ישראל". כפי שמלמדנו רבנו ה"של"ה הק' הוא מסמל מעלה וגדולה מלשון "שׂררה ועוז", ולכן אף שהמלאך נאלץ להודות ליעקב על כשרות קבלת הברכות, ולהכיר בעובדה שיעקוב הוא הבכור-ראשית ומטרת הבריאה, ועשיו עבדו לנצח, בכול זאת רצה להגביל גדלותו של יעקב, בכך שאמר: "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל" רמז לו: כי רק כשישראל הם ברום המעלה, כלומר כשמנצחים את יצרם הרע- שרו של עשיו רק אז ראויים לשם הנעלה: "ישראל". אך כאשר הם בבחינה נמוכה יותר שמתבטאת בשם: "יעקב". אז לא ישרו ברכות אלו.

אך יעקב אבינו ידע את רצון השי"ת כפי הנאמר בהמשך: "ויאמר לו אלוקים ששמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל " (שם ל"ה י) לכשנתבונן בפסוק זה נראה שלא הזכיר הקב"ה את ענין "כי שרית אם אלוקים ועם אנשים " מכיוון שרצה הקב"ה לבשר ליעקב אבינו כי מעתה והלאה צאצאי יעקב יקראו בשם ישראל ללא תנאי! כפי הנאמר בגמרא: "אף על פי שחטא ישראל הוא"  מבאר שם רש"י: עדיין שֶם קדושתם עליהם" (סנהדרין מ"ד) כלומר שאין הדבר תלוי במעלתם, לפי שזהו שמם העצמי, ואף אם חלילה נכשלו בחטא, אין זה מצד מהותם ושורשם, אלא דבר 'ארעי' בלבד.

מסיבה זו התחנן ובכה המלאך מיעקב שלא יכפה עליו להודות כעת על הברכות כי רצה להימנע מההכרעה האם בני יעקב ראויים לתואר הנכסף: "ישראל" ללא קשר במעלת התנהגותם. הבכי  מייצג את התפיסה הגויית העישווית שלא מסוגל להכיר בקדושה מוחלטת שלא תלויה בתנאים. וזו הסיבה לבקשתו להמתין שרק אם יגיעו ישראל למעלת  קדושת: "בית א-ל" אזי רק שם: "יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עמנו".  כי רק אז יוודע אם שֶם זה - ישראל הוא שֶם התואר, והוא מוגבל בתנאי שבני יעקב יהיו ראויים לו, או ששם המעלה: "ישראל". הוא שמם בעצם, לפי שחצובים הם משורש הטוב, ואפילו אם נכשלים חלילה, אין זה אלא מסיבה שמחוץ למהותם ולא מצד שורשם ומהותם".

אך דא עקא יהיו כאלה  מעם ישראל אשר חלילה ינצלו את המתנה זו להרע שהרי: "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא"... ע"כ מוסיף לבאר ה"באר משה" נאמר בפסוק: "  ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלוקי אבתיך לך ארץ זבת חלב ודבש" (דברים ו' ג')  וכתוב שני אומר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ויש להתבונן, הרי כל הכתובים הקודמים מדברים אל ישראל או על ישראל, מדוע א"כ שוב הדגיש הכתוב: "ושמעת ישראל"? וכן "ושמעת" מדוע לא בלשון ציווי: "שמע"? התשובה היא שרצה הכתוב לדבר אל כל איש מישראל: עליך להבין ולהשכיל בגודל מעלתך שבגינה נקראתם אתם בשם: "ישראל", וממילא: "ושמרתה לעשות" שהשמירה מהותה- צפייה והשתוקקות - תבוא מעצמה. כדבר שכבר נעשה. כלומר, השם ישראל  מחייב כל יהודי להרהר בזכות מה קבל תואר נכסף זה.

נקודה נוספת ניתן להוסיף על דבריו, הרי ידוע שהשם: "ישראל" הם ר"ת של אבות האומה: יצחק יעקב שרה רבקה רחל אברהם לאה. כשמביטים במהלך חייהם ניווכח שלאיש מהם לא היו חיים שלווים ורגועים, חייהם היו מלאים במאבקים, מלחמות, קשיים, וניסיונות. אך הם צלחו אותם. חייהם היו פסיפס של אמונה תמימה ומוחלטת בבורא כול העולמים. ומלמדנו הרמב"ן: "מעשה אבות סימן לבנים". חובה על כל יהודי באשר הוא להצדיק  במעשיו את השם הקדוש הזה: "ישראל".

נסיים בדבריו הנפלאים של מרן רבי אייזיק יצחק שר זצוק"ל על דברי הפסוק: " לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שׂרית עם אלוקים ועם אנשים – ותוכל " תרגום המילה: " וַתּוּכָל" מבאר התרגום אונקלוס: "ויכלתא" כלומר יכולתה להם! ניצחת אותם! שאל רב אייזיק מדוע א"כ נקרא שמנו: "עַם ישראל" ולא "עַם ויכלת"?...

התשובה היא שאנו לא עם שמחלק מדליות של ניצחונות! אנו לא מפארים ניצחונות שהרי לא תמיד יש ניצחון מיידי, לעיתים יש גם כישלונות ונפילות!  אך אנו כן מפארים ומנציחים מאבקים יעקב אבינו לכשנוכח בחשכת הליל כשעומד מולו  במאבק מלאך, יכול היה להתלונן שיש כאן אי צדק ואי שוויון: אדם מול מלאך? אך יעקב אבינו הבין שאם זה מה שנשלח לו משמים סימן שיכול ומסוגל הוא! והוא לא חת ויצא למאבק עיקש ללא פשרות. את זאת אנו רוצים להנציח. ומשום כך קוראים לנו: "ישראל", כי המאבק הוא הניצחון. ועל כך אנו נודה בקרוב בחנוכה בתפילת "על הניסים" חז"ל תקנו שנודה "על המלחמות" עצם זה שעדיין יהודים נלחמים על האמת  על זה צריך להודות ולהלל.