יוסף חשד באחיו שהם מקנאים בבנימין כשם שקנאו בו. הטמנת הגביע באמתחת בנימין באה לבחון עד כמה מסורים האחים לבנימין.

האחים אכן עמדו במבחן הנאמנות. הגדיל לעשות יהודה שדיבר קשות עם יוסף, המושל המצרי. משהתרשם יוסף מנאמנות זו, מיד חשף לאחיו את זהותו האמיתית, ופרשת סבלם של האב ושל הבן הגיעה לקיצה.

מדוע הצטיין דווקא יהודה במסירותו לבנימין יותר משאר האחים?

יהודה נימק זאת באומרו (בראשית מ"ד, ל"ב): "כי עבדך ערב את הנער". באותה השעה כבר הוכר מעמדו המיוחד של יהודה בין האחים, ויכולנו לחשוב שמסיבה זו לקח דווקא הוא את האחריות. גם במכירת יוסף הייתה דעתו של יהודה הקובעת, וכאשר הוא העלה את השאלה (שם ל"ז, כ"ו) "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו?" נשמעו דבריו והצעתו "לכו ונמכרנו לישמעאלים"(שם שם, כ"ז) נתקבלה ללא עוררין. אולם כעת מסביר יהודה כי הסיבה שדווקא הוא ניגש לדבר ולשכנע את המושל נבעה מחובת הערבות שלו לבנימין כהבטחתו לאביו ולא מכוח הכרת מעמדו על אחיו.

התורה מספרת כי כאשר האחים אמרו ליעקב שלא יוכלו לשבור בר פעם נוספת אלא אם כן יביאו את בנימין איתם, דחה יעקב את האפשרות הזו על הסף. גם התחייבותו של ראובן לא ריככה את התנגדותו, וגם הרעב שהתגבר לא שינה את עמדתו. רק כאשר הודיע יהודה (שם מ"ג, ט'): "אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לאבי כל הימים" – הסכים יעקב שירד בנימין עם אחיו למצרים.

יהודה קיבל עליו אחריות להשיב את בנימין לאביו כשהוא חי, ואנו תמהים: כיצד היה יהודה מוכן לערוב על כך? מנין שאב את הביטחון שיוכל להשיב את בנימין לאביו שלם ללא פגע? מי כמונו יודעים כמה אסונות עלולים לקרות בדרכו של אדם, ואין מי שיוכל למונעם. לא פחות תמוה העונש שהיה יהודה מוכן לקבל אם לא יעמוד בדיבורו – להיות מנודה בשני העולמות; הרי אם היה קורה לבנימין אסון חלילה, מה היה מועיל נידוי זה לאב הכאוב ואיזו נחמה הייתה צומחת לו מכך?! לכן גם תמוה ביותר מה שכנע את יעקב להרשות לאחים לקחת עימהם את בנימין.

אומנם הערבות שיהודה קיבל עליו נועדה בראש ובראשונה בשביל עצמו. היא הייתה אמורה לאלץ אותו לחשוף מתוכו את כל הכוחות הגנוזים בו, כדי לעמוד במשימה שהתחייב עליה. כוחות רבים אצורים באדם, אך לחלקם הגדול אין הוא מודע כלל וממילא אינו מוציאם מן הכוח אל הפועל. רק במצבים קיצוניים ביותר מתגלה לאדם מה רבה העוצמה הטמונה בו. בערבות שקיבל על בנימין ביקש יהודה לגרום לעצמו להוציא את הכוחות הנסתרים שבו, וזה מה ששכנע את יעקב לשלוח את בנימין; הידיעה שיהודה יעשה כל שבידו כדי להשיב את בנימין בריא ושלם.

ערבות זו הניעה את יהודה להתייצב עתה לפני המושל המצרי ולפעול לשחרר את בנימין בכל מחיר; בשל ערבות זו נכון היה מצידו להישאר עבד עולם במצרים ואפילו לצאת למאבק גלוי נגד המושל המצרי ועמו. באותו המעמד נוכח יוסף לדעת שחוסר האחווה ששרר בין האחים בעבר, נמחה כבר ואיננו.

אדם מסוגל להגיע לקשרי ערבות עם זולתו עד שיחוש שמצוקת הזולת מצוקתו היא, וכל מאמץ לא יהיה כבד מדי בעיניו כדי לסייע לו להחלץ מהמצוקה.

קורה שאדם מחליט לשפר את התנהגותו, לתקן את משוגותיו ולפתוח דף חדש בחייו – ומבוקשו לא עולה בידו, ואף רצונו ונחישותו אינם מועילים לו. יש מצבים כאובים שבהם ניצבות משוכות גבוהות ומהמורות עמוקות בדרך להשגת היעד, ולא ניתן לגשר על פניהם בשום דרך הנראית לעין. במצבים כאלו אדם חש שדלים כוחותיו, והוא עלול לבוא לידי ייאוש.

הבורא חנן את האדם בשפע עצום של כוחות וכישרונות, ורק בחלקן הקטן הוא משתמש וכל השאר נותר עזוב ומוזנח ונשכח ממנו כליל, ממתין למצבים שכאלה.

לעיתים במקרה כזה מתגלית באדם עוצמה שאפילו הוא לא שיער שהיא מצויה בו. אנשים שהיו חלושים בגופם ביצעו מעשים שהצריכו גבורה פיזית; הזיזו משאות שאפילו כמה אנשים לא יכלו להזיזם ממקומם, רצו למרחקים עצומים אף שבעבר לא ניסו את כוחם בריצה. כוחות אלו היו חבויים בהם אלא שנשתכחו מן התודעה, והסכנה אילצה אותם לערוך חיפוש מחודש בבתי גנזיהם, ולדלות משם את הכוחות העלומים.

אם רצונו של אדם כן באמת, עליו ליצור לעצמו אילוצים שיכריחוהו לבצע את המשימות המוטלות עליו. כך גם יוכל החלש לומר "גיבור אני" ולהוציא לפועל אפילו מטלות כבדות ומסובכות.

על הערבות שקיבל יהודה על עצמו, מציין המדרש (בראשית רבה צ"ג, א') את הפסוק במשלי (ו', א'-ב'): "בני אם ערבת לרעך... נוקשת באמרי פיך". מפסוק זה מסיק המדרש שעל האדם להימנע מלערוב לחברו ולא להתחייב בחובות לא לו, שמא לא יוכל לפורעם. אולם דברי חז"ל מצריכים הסבר: מדוע הסמיכו חכמים פסוק המביט על הערבות בעין שלילית לפרשה הדנה בתוצאות החיוביות שנבעו מקבלת הערבות?

אמנם בעניינים שבחומר ראוי לאדם להימנע מכל צורה של ערבות לזולת, ועליו לעמוד קודם בהתחייבויותיו האישיות. אך יש גם ערבות חיובית – זו הנוגעת לנפש האדם וקושרת אותו למקור האמיתי, לקדוש ברוך הוא. ערבותו של יהודה נגעה לענייני נפשות, ועל כן היא הייתה רצויה והניבה את התוצאות המבורכות. כזו היא גם המחויבות של בני ישראל לקיים מצוות, ולכן מובטח להם שעם כל הקשיים שבדבר יוכלו לעמוד בהתחייבותם.

חז"ל אמרו שישראל ערבים זה לזה. קשר הערבות בין יהודים נובע משורשם המשותף ועל כן הוא רצוי בשמיים ויש לו את מרב הסיכויים לבצע גם משימות שנראות מעבר ליכולת.