במהלך ימי השבעה על רבן של ישראל רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זי"ע סיפר יד ימינו הרב רב יצחק רוזנגרטן שליט"א סיפור מופלא הממחיש את מידת האמת של מרן שהייתה נר לרגליו, באחד האירועים ניגש אל מרן לברכת "שלום עליכם" יהודי ת"ח שהיה בעבר משומעי לקחו ב"שיעור חומש", אך פסק מלהגיע. שאלו רבינו מדוע הוא פסק מלבוא, השיב האיש שהוא תלמיד של ראש ישיבה פלוני שמוסר גם הוא שיעור חומש, אלא שרבו מקשה שאלות ומיישבם ורבינו מקשה שאלות רבות וחלקם הגדול נשאר בשאלה ללא כל תשובה... "אני", סיים האיש "לא אוהב להישאר בשאלות!"...  מרן חייך ושתק. בדרך חזרה פנה מרן לרב יצחק ואמר: וכי חושב אתה שאין לי  תשובות לשאלות?! יש לי תשובות רבות אך אינני יודע אם הן לאמיתה של תורה!! וכשמיישבים שאלה על התורה התשובה צריכה להיות אמת.

ממעשה נפלא זה, למדתי שלוש תובנות: א. יש הבדל ביחס בין שאלות על התורה הנועדות להבין  את התורה, לבין תשובות שבהן אנו מסיקים מסקנות. ומפני כך ב"אילת השחר" על התורה השאלות רבות מן התשובות. ב. ניתן לחיות עם שאלות ללא תשובות... כפי שנהוג לומר : 'משאלה לא מתים!'. ג. כשרבינו כן כותב תשובה, תשובה זו סוננה במסננת האמת של רבינו הגדול. 

מעשה זה מאיר לנו יסוד גדול שמלמדנו רבינו הגדול ב"אילת השחר" על פרשת "ויגש": לאחר שמתוודע יוסף אל אחיו ומבשר להם כי עודנו חי, הוא מצייד אותם בעגלות הנושאות מכל טוב ארץ מצרים, ושולח אותם אל אביו בארץ כנען – להביאו אליו. אך לפני צאתם למסע הארוך מוצא יוסף לנכון לצייד אותם בדבר מה נוסף: בעצה טובה ובהנחיה מיוחדת במינה: "ויאמר אליהם: אל תרגזו בדרך!" (בראשית מ"ה, כד).

מה טיבה של הנחייה זו, ומה משמעותה דווקא בשעה זו?

תרגום אונקלוס מתרגם: 'אל תרגזו' – לא תתנצון (אל תריבו) ובתרגום  יונתן מצינו: "לא תתנצון על עיסק זבינתי" (על דבר מכירתי)… כך מבאר רש"י: "ולפי פשוטו של מקרא יש לומר לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר- על ידך נמכר- אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו". וכן ביאר האבן עזרא והרד"ק: " וטעם אל תרגזו - שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו"

מרן ראש הישיבה מקשה על דברים אלו שאלה מתבקשת ונזעקת וז"ל: " והנה אנשים פשוטים כשמעמידים אותם מול מעשיהם הם מחפשים את מי להאשים... אבל כאן מדובר  בשבטי קה  וּלֶמַה חשש שיריבו על מכירתו הרי את העבר אי אפשר להשיב?! "

מיישב מרן יישוב ובו מוסר השכל נוקב עד לתהומות הלב:

" משמע מכך שלהתגבר על מידות קשה אפילו לאנשים גדולים ממש".   יש להתבונן בפשר הדברים, הלא עסקנן בשבטי ק-ה שאין לנו כל השגה בהם! המרחק בינינו לבינם הוא מרחק של אלפי שנות אור! וידועים לכול דברי הגמרא במסכת שבת: "אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ". (קי"ב) יש  המפרשים את דברי הגמרא על דרך הדרוש: אם יודע אתה ש"ראשונים" הם בבחינת "מלאכים" – סימן הוא ש"בן אדם" אתה. אבל אם בעיניך רבותינו הראשונים אינם אלא "בני אדם"– סימן שאתה אינך אלא חמור....

ק"ו בן בנו של קל וחומר כשעסקנן בראשי עם –שבטי ק-ה. כיצד א"כ ניתן לומר דברים כה ביקורתיים כלפי השבטים?!  וכי יעלה על הדעת שיוסף מזהיר את אחיו הקדושים בדרכם אל אביהם  לבל יריבו זה עם זה ע"י הטחת אשמות?! ובכלל, יש להתבונן בתוכנה של מריבה זו הלא אין עוסקים בה ב'חשבון הנפש' כי אם בהטחת אשמות הדדית וכי מה תועלת יש בה?!  הלא נאמר בתורה במעשה שהיה עם מנחת קיין שהקב"ה לא שעה אל מנחתו, נאמר עליו כי "נפלו פניו"  פנה אליו הקב"ה ושאלו: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך"(שם ד' ה-ו) נאמר ע"כ בספורנו: "כי כשיש לקלקול איזו תקנה אין ראוי להצטער על מה שעבר! אבל ראוי להשתדל להשיג תיקון לעתיד"

כך גם כותב הרמב"ם בהנהגות הבריאות (ש"ג) :"  "וידוע עם הסתכלות השכלית, כי המחשבה במה שהלך ועבר לא תועיל כלום בשום עניין, והאבל והיגון על העניינים שעברו הם מפעולות חסרי השכל ואין הפרש בין האדם שיתאונן בעבור ממון שאבד והדומה לו, או שיתאונן בעבור היותו אדם ולא מלאך או כוכב והדומה לזה מהמחשבות הנמנעות".  מה א"כ התועלת במריבה שטותית זו?!

ויותר מכך הלא האחים עצמם הודו: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (שם מ"ב כ"א) כיצד כעת פתאום יסתרו את דברי עצמם?!   

נראה לומר שלבטח אנו לא מסוגלים להעפיל ולגעת בקצה קצהו של מעשה השבטים !  אלא התורה עוסקת בהנהגה ובהדרכה לפי השגתנו מהמקום שלנו, כיצד עלינו לנהוג. דבר זה רמוז בדברי רש"י עצמו בפתיחת דבריו: " "אל תרגזו בדרך" - אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך"  פלאי פלאות- איזו קוטביות יש בין הדרש לפשט! בפשוטם של מקראות יוסף מזהירם לבל יריבו ,וברמזם של דברים, לא להתעסק בדבר הלכה...  יתכן שנרמז כאן לגבינו, שהביקורת שנכתבה נועדה בעבורנו- להסיק את המסקנות הנדרשות לפי רמת השגתנו.

ברוח דברים אלו כותב שם רבינו על דברי יוסף בתוכחתו לאחיו: "אני יוסף העוד אבי חי" (שם מ"ה ג')  מה השייכות בין " אני יוסף" לבין השאלה: "העוד אבי חי" מדוע נאמרו הדברים בַּחֲדָא מַחְתָּא ובפרט שקודם הם כבר אמרו לו: "שלום לעבדך אבינו"!? (שם מ"ג כ"ח)

ודרשו חז"ל במדרש רבה (צ"ג י):  "אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה ...יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הה"ד "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא...על אחת כמה וכמה..."

רבים שואלים וכי איזו תוכחה מצויה כאן בפסוקים ?

ידועים דברי מרן על בעל "בית הלוי" זי"ע שיישב שהתוכחה הטובה ביותר, הינה תוכחה בה החוטא בעצמו פוסק את דינו. תוכחה זו היא מעין תוכחת "כבשת הרש". כאשר נתן הנביא בא להוכיח את דוד המלך ע"ה על מעשה בת שבע, ומספר לו על כבשת הרש שנגזלה ונשחטה ע"י העשיר, פוסק דוד בעצמו את גזר דינו : "חי השם, כי בן מוות האיש העושה זאת...". מיד אמר לו נתן הנביא : אתה האיש.

זוהי בדיוק, תוכחתו של יוסף. שאלת "העוד אבי חי" היא היא התוכחה. כאשר יהודה מנסה לתלות את כל טענותיו בעוול  ובצער שעתיד יוסף לגרום ליעקב, שואל אותו יוסף "העוד אבי חי?". אתם מאשימים אותי כעת בגרימת עוול ליעקב. מדוע א"כ, לא חששתם לצערו של יעקב לפני 22 שנים כאשר מכרתם אותי למצרים ?

ע"כ מוסיף רבינו:  (בעבוד קל ) "שזו התוכחה שיוכיח הקב"ה לכל אחד לפי "מה שהוא" דקדק לומר,  שגם ביום הדין תהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו, ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו איך הם סותרים זה את זה, כגון מי שלא נתן צדקה כפי שהיה צריך לתת ויאמר שהיה קשה לו! יראו לו שהוציא הוצאות מרובות על מותרות... על דברי מחלוקת... הרי שהוא סותר עצמו, שאם היה צריך לכספו מדוע בזבזם על דברים אלו?!  ועל זה אמר: "יום הדין ויום התוכחה" הדין הוא על עצם העבירה,  התוכחה היא שמראים לו ממעשה אחר שלו על מעשה זה... ובכך נסתמו טענותיו.

מוסיף שם רבינו שיש מעט עבירות שהאדם מודה שהם עבירות, אך מטעה הוא את עצמו שכאילו הוא אינו מסוגל להימנע מעשייתם. אך רוב העבירות האדם חושב לעצמו שמעשיו הם שלמים, והוא צודק וישר בעיניו מעשיו, ומצוי מאד אנשים שתקיפים בדעתם שכל מעשיהם מושלמים על פי דין, ובכך הם מטעים את הסובבים החושבים משום כך שהם צודקים. ע"כ מגיע "יום התוכחה" שבו יוכיחו לו  לאדם כיצד הוא הטעה את עצמו, כיצד הוא הכשיר את מעשיו הקלוקלים. יום התוכחה נועד להפריך את השקר  העצמי שהאדם מטעה את עצמו. את זאת רצה ללמדנו אבא כהן ברדלא. לחשוש מאותו "יום תוכחה שבו יופרכו לעיני האדם תאוריית השקר העצמי.      

נמצאנו למדים שעיקר הדגש בהתבוננות במעשה אבותינו היא מה עלינו לעשות ולתקן בעצמנו.

סיפר יהודי יקר לבני רבינו בימי השבעה: "לפני כמה שנים באתי לביקור אצל רבינו, בפתח דברי אמרתי לו בהתפעלות שהייתי בבית זה לפני שישים שנה ונראה שכמעט לא חל בו שינוי! חייך רבינו ואמר:

נכון, הבית לא אמור להשתנות, אנחנו אלו שאמורים להשתנות!... 

בדברים אלו, התרגש היהודי, ענה רבינו לשאלתו עוד בטרם הספיק לשאול... 

מוקדש לע"נ רבינו הגדול רבי אהרון יהודה לייב בן רב נח זצוקלה"ה.