בברכות שמברך אדם את זולתו גנוזים כוחות רוחניים עצומים, לכן אמרו חז"ל (מגילה ט"ו, א'): "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך".

מי שנפרד מחברו יאמר לו "לך לשלום", ולא "לך בשלום", כי הבדל קל של אות אחת עשוי להיות גורלי. בברכה יש כוח לשנות מצבים ולפעול גדולות ונצורות, ועל כן יש להקפיד על כל אות ותג בברכות ובאיחולים.

אדם נברא בצלם אלוקים, ויש בו תכונות אלוקיות. תכונות אלו נותנות לברכותיו כוח השפעה רב.

בפרשת בריאת האדם נאמר (בראשית ב', ז'): "וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". את טיבה ומהותה של ה"נפש החיה" אנו לומדים מתרגום אונקלוס שמכנה אותה "רוח ממללא", הרוח המדברת. הרוח שנפח הקדוש ברוך הוא באדם מוצאת את ביטויה בכוח הדיבור; הנשמה היא פנימיות הדברים, והדיבור הוא צורתם החיצונית.

לדיבורו של אדם יש כושר יצירה אדיר, כוח המקביל בזעיר אנפין לכוחו של הקדוש ברוך הוא שברא את כל העולמות ברוח פיו.

אין הכוונה לפטפוטי סרק המשמשים כאמצעי תקשורת בין הבריות ותו לא; לא לשם כך העניק לנו הקדוש ברוך הוא מצלמו ונפח בנו מנשמת אפו. הן גם בעלי החיים מתקשרים ביניהם – בהגיית קולות, בצפצופים או בשריקות, אך אין בהם שמץ מצלם האלוקות או מהנשמה עילאית שיש בכוח הדיבור של האדם.

חז"ל דרשו (חגיגה ה', ע"ב) על הפסוק "יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו", שכל דיבור שדיבר אדם בעולם הזה יושמע לו בבואו לבית דין של מעלה: "אפילו שיחה קלה... מגידים לו לאדם בשעת הדין". כה גדול הוא כוח הדיבור של האדם, עד שאפילו שיחה קלה נרשמת בשמיים, ועל האדם לתת עליה את הדין.

לנוכח כוחו העצום של הדיבור נבין מה רב כוחן של מילות ברכה, וככל שהברכה נובעת מתוכנו הפנימי של האדם – יש בה כוח רב יותר לפעול את פעולתה. ברכות הצדיקים מתקיימות יותר, כי צלם הבורא מאיר בהם בשלמות ופנימיותם אמיתית וזכה יותר; לעומתם, אלו שהצלם האלוקי שלהם פגום, לא תמיד מתגשמות ברכותיהם.

זאת ועוד: יש ברכות שתוקפן חלש משום שהן נאמרות מן השפה ולחוץ בלבד. ברכה שנאמרת מעומק הלב – רב כוחה הרבה יותר. לכן ברכת אב הנובעת ממעמקי הנפש, תחול יותר בסגולת צלם האלוקים המברך.

כאשר יצחק אבינו חש שמועד הסתלקותו מן העולם הולך וקרב, ביקש לברך את בנו. יצחק פנה לעשיו והודיעו כי ברצונו להעניק לו מברכותיו, כי (בראשית כ"ז, ב'): "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי". היות שמקור קיום הברכות הוא בנפש האדם, ככל שהנפש מזוככת יותר, וככל שהיא נבדלת ונפרדת יותר מן הגוף והחומר, חלה ברכתה ביתר שאת.

יצחק אבינו לא היה היחיד שברך את בניו לפני מותו. כמוהו נהגו גם יעקב אבינו ומשה רבינו, וכך מצינו גם אצל דוד המלך ואצל חכמינו ז"ל – שהשתדלו לברך את בניהם ואת תלמידיהם סמוך לפטירתם.

אם ברכות כל אדם פועלות מכוח צלם האלוקים שבו, ברור כי ברכות שיצאו מפי יעקב אבינו בוקעות ועולות עד לרקיע, ובפרט ברגעיו האחרונים. הרי הן כשטרות שפירעונם בטוח במאת האחוזים, ואין לו לאדם אלא לצפות למועד הפירעון הנכסף.

ברכות אינן איחולים סתמיים, הן יוצרות מציאות חדשה משיצאו לאוויר העולם. המקבל ברכה צריך להכין עצמו כראוי, כי כדי שהברכה תשפיע, היא זקוקה לכלי שיחזיק אותה.

כשבא הנביא אלישע (מלכים ב', ד') לברך את האישה האלמנה בעושר, הוא ביקש שתכין בביתה כלים למכביר ואמר לה כי ככל שירבו הכלים ויגדל כושר קיבולם, ירבה השפע. וכך אכן היה; כל עוד הם הגישו כלים – התמלאו הללו בשמן, כאשר תמו הכלים – פסק גם השמן.

לכל אדם יש כלים וכישורים שבאמצעותם הוא עובד את בוראו. תנאי בסיסי להצלחה ולהתקדמות בכל תחום הוא בחינה מדוקדקת של האמצעים להשגת המטרות, מודעות לכלים ושימוש נבון בהם.

כך גם על האדם להיות מודע ליכולותיו ולסגולות נפשו, כך הוא יוכל לפתח את תכונותיו הפנימיות ולכוון את כישרונותיו ואת כוחותיו לאפיק חיובי ורצוי. פלוני המבורך בעושר ובנכסים צריך לגמול חסד ולהרבות במעשי צדקה, ואלמוני שחונן בשכל ישר ייטיב עם זולתו בעצה טובה. מי שמזגו נאות, שומה עליו להקרין ממאור פניו ומטובו על כל סביבתו, ואילו רעהו שמטבעו הוא נוח לכעוס ומזגו סוער – עיקר עמלו מתרכז בכבישת היצר.

דברים אלו פותחים פתח להבנת הברכות שברך יעקב אבינו את בניו לפני פטירתו. כאשר מסכמת התורה את פרשת הברכות שבירך יעקב את בניו, נאמר (מ"ט, כ"ח): "וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם, איש אשר כברכתו בירך אותם"; יעקב העניק לכל אחד מן השבטים את הברכה המתאימה לכלי הקיבול של נפשו.

זאת משתי סיבות: האחת, משום שברכה זקוקה לכלי שיחזיק ויכיל אותה, ואינו דומה כלי המחזיק ברכה אחת לזה המכיל את האחרת. כיוון שרצה יעקב אבינו שברכותיו יתקיימו, זקוק היה למצוא לכל אחד מבניו את הכלים המתאימים והייחודיים לתכונותיו.

הסיבה השנייה עמוקה יותר: הכרת כלי הנפש הייחודיים של האדם היא עצמה ברכה בעבורו. כשהוכיח יעקב את ראובן על היותו פחז כמים, או את שמעון ולוי על שכלי חמס מכרותיהם – הוא לא התכוון להטיל בהם דופי חלילה. יעקב אביהם ידע את מעלתם ולא בא לחפש בהם מומים. על אחת כמה וכמה שלא לכך הקדיש את שעותיו האחרונות בעולם הזה, שעות שאדם מתעלה בהן מעל פגמים וחסרונות ומבקש לראות רק את הטוב והיפה. במילים אלו הוא כיוון אותם למצוא את הכלים שיסייעו להם להצליח בדרכם, וברבות הימים אכן התגשמה הברכה לכל אחד במדויק, "איש אשר כברכתו".

מתוך שלל הברכות שהרעיף יעקב אבינו על בניו טרם הסתלקותו, בולטת במיוחד הברכה שהעניק ליהודה. חשיבות ברכה זו, מלבד היותה מבטיחה ליהודה את כתר המלכות לנצח, היא שאין היא מצטמצמת לשבט יהודה בלבד, אלא מהווה  שורש לטובת כלל ישראל .

על הפסוק הפותח בברכת יעקב ליהודה (בראשית מ"ט, ח'): "יהודה, אתה יודוך אחיך", מפרשים חז"ל (תרגום יונתן שם) שמכאן נלמד שכלל ישראל יהיו קרויים "יהודים" על שמו של יהודה. עם ישראל אינו מכונה "ראובנים", "שמעונים" וכדומה, רק יהודה זכה ששמם הרשמי של צאצאי אברהם, יצחק ויעקב ייקרא "יהודים" על שמו.

מדוע זכה יהודה לכך? אף זאת גילו לנו חז"ל. בדרשתם למקרא "אתה יודוך אחיך", הם נימקו את הטעם:

יהודה זכה לתהילת עולם זו כיון שהודה ולא בוש במעשה תמר באומרו "צדקה ממני". כוח נפשי אדיר נתגלה ביהודה באותה שעת המבחן. הודאתו הגביהה אותו טפח מעל לאנוכיות, וגבורתו הנפשית זיכתה אותו בברכה שהעם שבחר הקדוש ברוך הוא ייקרא לנצח על שמו.

צעדו של יהודה היה הרבה מעבר למעשה טוב ונאה. הודאה בכישלון דורשת מן האדם כוחות נפש רבים, ויש לה משמעות עמוקה: היא הוכחה לכך שהמעשה העגום שנעשה לא פגם באישיות.

באותה השעה היה יהודה במצב של שכיבה ולא עמד במלוא קומתו, אולם גם שכיבה זו הייתה כארי. האריה, גם כשהוא רובץ הוא בולט כמלך החיות ובשום פנים אי אפשר לטעות בו ולהחליפו בכל בעל חיים אחר. יש לך אדם שכישלונו מפילו לזרועות הייאוש, ומכאן ואילך הוא מרגיש חתום בחותם הכישלון, אך יהודה לא הניח לירידה הזמנית להכתיב את מהלכיו הבאים. יהודה השכיל להתנער מהמעידה, להודות בחטאו ולפתוח דף חדש.

בדבריו ביקש יעקב להעמיד את השבטים על מהות הכוחות הגנוזים בהם, כדי שישכילו להטותם בכיוון הישר והטוב. לעולם אין חסרונות מוחלטים באדם. אם רק משתמשים בתבונה בכלי הנפש, ניתן לנתב כל תכונה לאפיק חיובי.

הוא אשר מצינו אצל יצחק: כשבא לברך את עשיו הקדים לו (בראשית כ"ז, ג') "ועתה שא נא כליך", וביאר רש"י: "שא נא – לשון השחזה". יצחק ביקש ללמד את עשיו כי סוד ההצלחה טמון בהשחזת כליו הייחודיים. שלמות אדם וברכתו לא תושג אלא בהצטרף שני התנאים הבסיסיים: א. שישתמש בכליו הוא, ולא בכלים הגנובים או לקוחים מאחרים. ב. כלי הנפש שלו זקוקים להשחזה ולפיתוח, כי רק כך הם יוכלו לשמש בתפקיד שיועד להם.

לפיכך הקפיד יעקב על שמעון ועל לוי ואמר להם (שם מ"ט, ה') כי "כלי חמס מכרותיהם", ופרש רש"י: "אומנות זו של רציחה, חמס הוא בידכם; מברכת עשיו היא זו, אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה ממנו". טענתו הייתה שהשתמשו בכלים לא להם. השימוש בכלים זרים הוא המקור לכל התקלות, ויעקב אבינו מצא לנכון להעמידם על אמת חשובה זו ברגעיו האחרונים.

כללו של דבר: אדם שמודע לתכונותיו ברכה היא לו וסגולה לכוחות נפשו, וברכה היא אף למגרעותיו ולחסרונותיו. בדרך זו הוא יפיק מעצמו את מרב יכולותיו, וכך יוכל לזכות בברכת שמיים ממעל.