טרם מסירת הרצאה בחוג בית של ערכים, שוחחתי עם בן משפחה של רבינו הגדול מרן ראש הישיבה  רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן זי"ע  בקשתי לשמוע על הנהגותיו המיוחדות בענייני הבית, כיוון שזה היה נושאה של ההרצאה. שמעתי סיפורים נפלאים ומדהימים,  בין השאר סיפר  שלאחר פטירת הרבנית תמר ע"ה ראו אצלו שינוי קל בסעודת השבת. רגילים היינו  בסעודת שבת שהיה מבקש מהרבנית עוד תוספת קטנה כשסיים את מנת הדגים הזעומה שאכל, וזאת לראות למרות סגפנותו הידועה. היינו סבורים שרבינו מחבב את טעם הדגים של שבת.  והנה, לאחר פטירת אשתו, פסק ממנהג זה. וכשהציעו לו תוספת, סירב. והוברר למפרע, שמעולם לא חיבב את טעם הדגים, אלא שכבוד רעייתו הצדקנית היה יקר בעיניו, ובמשך שישים שנה, עשה עצמו כמחבב את טעם הדגים, וכול זאת למען כבוד רעייתו! המשיך לספר עוד שלל מעשים מופלאים.

בסיום השיחה הוא הפטיר: "מה צריך יותר מכך שמרן קרא לספריו המפורסמים שהם תמצית חידושי תורתו  על התורה ועל הש"ס את השם "אילת השחר". אילת ר"ת:  

אהרן יהודה לייב תמר.

מרן הכניס לשם הספר את שם רעייתו הצדקנית  מפני שהוא ראה בה שותפה אמיתית שלו בכל חידושי תורתו".  אכן , סיפרתי זאת למשתתפים והראיתי להם ספר אחד מספריו,  קשה היה להם להסתיר את התרגשותם. חשתי שהדברים עשו רושם רב.

טרם פטירתו של יעקב אבינו מזה העולם פונה הוא אל בנו יוסף בבקשה: ""ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, ויאמר אנכי אעשה כדברך,ויאמר השבעה לי וישבע לו וישתחו ישראל על ראש המיטה".(בראשית מ"ז-כ"ט) מפרש רש"י: "חסד ואמת, חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול".

יש להתבונן בפשר הדבר, "חסד שעושים עם המתים הוא- חסד של אמת", משום "שאינו מצפה לתשלום גמול", וכי אדם נותן האדם צדקה לעני המחזר על הפתחים הוא מצפה שהעני ישלם לו כגמולו?! וגם אם נאמר כי העושה חסד עם העני מצפה לתשלום שכר מאת הקב"ה, הלא גם כשעושים חסד עם המתים מצפים לתשלום שכר מאת הקב"ה, שהוא נאמן לשלם שכר לעושי מצוותיו?

כן יש להתבונן בנוסח הבקשה : "שׂים נא ידך תחת ירכי".  מדוע לא ביקש בפשטות שישבע לו?

מיישב את הדברים ה"שבילי פנחס" (מעובד ע"י הכותב):  ישנו נוסח המובא בחז"ל המתאר את הבן ההולך בדרכי אביו בנוסח: "ברא כרעיה דאבוה"  פירוש: הבן הוא רגלו של אביו, מכל אברי האדם בחרו חז"ל דווקא את הרגליים,  שיבטאו  את ההמשכיות של הבן בדרכי אביו. יש להתבונן מדוע לא העדיפו אברים חשובים יותר בחיי האדם כמו הלב והמוח?

מבאר זאת בעל ב"אורח לצדיק" לרבי אליעזר ליפא בן רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע  שיסוד הדברים נמצא בדברי קהלת : "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה". (ט-י) מבאר  רש"י:  שהזהיר אותנו לקיים המצוות בעודנו בחיים, כי אחרי המיתה כשהנפש נפרדת מן הגוף כבר אי אפשר לקיים שום מצוות.

אלא שלמדונו חז"ל רבותינו  שיהודי המחנך את בניו ואת ביתו אחריו לעבוד את השי"ת הרי הוא מקבל שכר על קיום מצוות בניו גם אחרי פטירתו כאילו הוא בחיי חיותו, המקור לכך נמצא במה שנאמר בתורה ששיבח  הקב"ה את אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט, למען הביא השם על אברהם את אשר דיבר עליו". (שם י"ח י"ט) ומבאר שם רש"י: "למען הביא, - כך הוא מצוה לבניו, שמרו דרך השם כדי שיביא השם על אברהם וגו', על בית אברהם לא נאמר אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאילו אינו מת".

כפי הנאמר בגמרא: "מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה וביואב נאמרה בו מיתה... דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה". (ב"ב קט"ז)

פירוש, מאחר שהניח בן כמותו הרי זה כאילו הוא עדיין בחיים חיותו, כי הוא מקבל שכר על קיום מצוות הבן שהוא חינכו לכך.

ברוח דברי הגמרא מבאר "כתב סופר" בשם אביו מרן ה"חתם סופר" זי"ע,  על דברי הפסוק במלכים א' (ב-א ): "ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הולך בדרך כל הארץ". כוונת הדברים הוא, שצווה דוד את  שלמה בנו לעזור לו, שיזכה גם אחרי פטירתו להיות בבחינת: "הולך" ולא בבחינת : "עומד", על ידי שישתדל, "וחזקת והיית לאיש, ושמרת את משמרת השם אלוקיך ללכת בדרכיו לשמור חוקותיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו", כי על ידי זה יחשב כאילו הוא בחיים גם אחרי פטירתו.

בעל ה"חנוכת התורה" מביא בשם הרבי ר' העשיל מקראקא זי"ע , שמבאר לפי זה כמין חומר  את דברי  הגמרא  בתענית (ה) : "יעקב אבינו לא מת", ומקשה בגמרא, "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", כלומר, וכי לחינם הספידו הסופדים את יעקב וחנטוהו החונטים?!  ומתרצת הגמרא "מקרא אני דורש, שנאמר: "אתה אל תירא עבדי יעקב נאום השם ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" (ירמיה ל' י)  מקיש הוא - לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ולכאורה עדיין השאלה במקומה עומדת, כי אם יעקב אבינו נשאר בחיים חיותו ולא מת, מדוע הספידוהו ואיך חנטו וקברו אדם חי?! התשובה היא שהכוונה בזה על פי המאמר הנזכר: "דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה", והיינו כי זכות בנו שלמה המלך ע"ה עמדה לו שיהיה בבחינת: "הולך" גם בעולם העליון.

כך אצל יעקב אבינו, אכן מצד גופו החומרי הוא מת ולכן חנטו אותו והספידוהו, אולם מאחר שמיטתו של יעקב הייתה שלימה, כי כל בניו י"ב השבטים היו צדיקים גמורים, ומהם נבנתה שרשרת הקדושה של כלל ישראל עד סוף כל הדורות, לכן מטעם זה: "יעקב אבינו לא מת", כי זכות התורה והמצוות שבניו בני ישראל עוסקים בהם, עומדת לו שיהיה בבחינת "הולך" גם בעולם העליון כאילו חי הוא ולא מת. וזהו ביאור יישוב הגמרא: "מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", כלומר מה זרעו בחיים, כי הם הולכים בדרכי התורה בבחינת צדיקים הנקראים חיים, אף יעקב אבינו בחיים שהרי כל התורה והמצוות שבני ישראל עוסקים בזכותו, גורמים לו להיות בבחינת "הולך" גם בעולם העליון.

אולם אם הוא משאיר אחריו בנים שהולכים בדרך התורה והיראה, הרי הוא נקרא "הולך" גם בעולם העליון על דרך דברי הגמרא : "ברא מזכי אבא". (סנהדרין ק"ד)  וזהו פירוש הכתוב: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", שגם בעולם הנשמות שהנפטרים הם בבחינת "עומדים" תהיה אתה בבחינת "מהלכים", על ידי בניך שיוסיפו בתורה ומצוות בעולם הזה.

בעל "נודע ביהודה"  מבאר לפי זה מה ששנינו בגמרא בשבת (קנ"ג.): "אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, אחים בהספידא דהתם קאימנא". פירוש, תחמם את הציבור בהספדך עלי כי אני עומד שם. הביאור בזה, כי אחרי פטירתו של אדם הוא בבחינת "עומד" ולא בבחינת "הולך". וזהו שאמר רב: "אחים בהספידא", תחמם את העם בתשובה שילמדו ממני דרכי השי"ת, ומפרש הטעם, "דהתם קאימנא", כי שם בעולם העליון אני בבחינת "עומד", לכן אני צריך לעזרתכם שתתעוררו בתשובה, כדי שבזכות זה אהיה גם שם בבחינת "הולך".

לאור הדברים  מבואר היטב  הגדרת חז"ל  את הבן כלפי אביו ז"ל : "יורש כרעיה דאבוה", רמזו בזה כי הבן בהיותו יורשו של אביו המת, מוטלת עליו החובה להשלים בחינת הרגלים החסרות לאביו בעולם העליון, שהרי אינו יכול ללכת שם בכוחות עצמו ממדרגה למדרגה כי אין מעשה וחשבון בשאול, לכן מוטל על הבן להיות כרעיה דאבוה, שיוביל על ידי מעשיו הטובים את אביו במדרגות הסולם מעלה מעלה גם אחרי פטירתו.

מעתה יאירו עינינו להבין בקשתו של יעקב מיוסף בנו על דרך הדרוש: "שים נא ידך תחת ירכי". יעקב אבינו רמז לו בבקשה זו, כי אחרי פטירתו חסרות לו הירכיים המשמשות לו להליכה, כי בעולם העליון שוב אינו יכול לקיים מצוות ומעשים טובים בכוחות עצמו, שיהיה שם בבחינת "הולך", נמצא שהוא צריך לבנו ליוסף, שימלא את התפקיד של הירכיים החסרות לו, על ידי שימשיך ללכת בדרך התורה והעבודה של יעקב גם במצרים.

ומבאר לו יעקב כיצד להשלים עבודה זו, "ועשית עמדי חסד ואמת", ופירש רש"י: "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת". ובאיזה חסד עסקינן?  "אל נא תקברני במצרים", על דרך הדרוש- שלא תגרום לי להיות קבור במצרים על ידי שלא תמשיך ללכת בדרכי התורה שחינכתי אותך, כי אז הרי אהיה בבחינת מי שלא הניח בן כמותו שנקרא מת, אלא תתנהג בדרכי התורה כדי שאמשיך להיות בבחינת חי גם אחרי פטירתי, ועל ידי זה אזכה "ושכבתי עם אבותי" - "ושכבתי" דייקא, כדוד שנאמרה אצלו שכיבה ולא מיתה.

לפי זה  נראה לומר ביאור חדש על מה שפירש רש"י: "ועשית עמדי חסד ואמת, חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול". אין כוונתו כמו שנראה בהשקפה הראשונה, כי מי שעושה את החסד עם המתים אינו מצפה לתשלום גמול, ועוד, שהרי הקב"ה משלם שכר לעושי מצוותיו. אלא כוונת רש"י היא, כי המת עצמו שכבר נמצא בעולם הנשמות, הוא זה שאינו מצפה לתשלום גמול על קיום המצוות, שהרי אין מעשה וחשבון בשאול, ולכן כאשר בניו של  המת הולכים בדרך התורה והיראה כפי שחינך אותם המת בחיים חיותו, הרי הם עושים עם המת חסד של אמת, שיזכה גם בעולם הנשמות לקבל גמול על המצוות שבניו עושים, ואין לך חסד יותר גדול מזה, לזכות את המת במצוות, שאינו יכול לקיים בעצמו בעולם הנשמות.

כידוע רבינו הגדול זי"ע בחיי חיותו סרב לקבל ולו בדל של טובת הנאה ממשהו. אך כעת כשהוא בעלמא דאתי,  אנו יכולים להשיב לו ב"חסד של אמת" וזאת ע"י התבוננות במעשיו, והפנמתם בחיינו כל אחד לפי דרגתו, ובכך אנו מסייעים לו שם שיהיה שם בחינת "הולך". ת.נ.צ.ב.ה.

חזק חזק ונתחזק.