אחד מבכירי הדרשנים בארה"ב הרב ר' יוסף יצחק יעקבזון שליט"א  הוזמן לסעודת בר מצוה שחגג אחד מידידיו לבנו. אותו יהודי עשיר היה ותומך תורה. מסיבת בר המצווה נחגגה באחד האולמות המכובדים בניו יורק, האירוע היה רב משתתפים ומכובד ביותר. כשהגיע הרב גי'קובסון לאירוע, רקדו המשתתפים בשמחת המצווה. אבי הנער ששמח לראות את ידידו בשמחתו, הכניסו למעגל ורקד עמו, אך פרץ אבי הנער בבכי. שאל אותו הדרשן - מה לבכייה זו אמצעה של שמחת מצוה? ענה לו אבי הנער - נראה לך שיצא ממני משהו? למה אתה מתכוון? חזר ושאל הדרשן. סימן לו אבי הנער לצאת עמו מהאולם ופתח את פיו וסיפר לו את סיפור חייו.

למדתי בתלמוד תורה, חלש מאד הייתי, לא הצלחתי בלימודים, נכשלתי בכל המבחנים, וגם עם חברי כיתתי לא הסתדרתי. יום אחד כשהייתי בכיתה ו' ונכשלתי באחד המבחנים, פנה אלי המורה שלי בפנים מאוכזבות ואמר לי: 'אתה כישלון אחד גדול, ממך לא יצא כלום, אתה מבזבז את זמנך לריק'. הוא היה פעמים רבות חוזר על משפט כואב זה. מאז עברו כארבעים שנים, ועדיין אני סוחב עמי משפט זה. אינני שוכח אותו יום אחד. לכן בכל אירוע משמעותי בחיי אני זקוק ל'אישור' מכל בר סמכא שאני פוגש, שיאשר לי שבכל זאת כן יצא ממני משהו. גם כעת תוך כדי הריקוד עמך בשמחתי, צפו ועלו לי המילים הנוראיות האלו 'ממך לא יצא כלום', מכאן הסיבה לבכי זה.

זהו כוחן של מילים! משפטים פוגעניים אלו של אותו מלמד, יצרו אצל התלמיד 'דימוי עצמי שלילי', ומדימוי שלילי זה לא הצליח הילד להשתחרר ולהתנער אפילו אחרי ארבעים שנה. יהודי זה הקים משפחה לתפארת, תומך תורה, וב"ה זוכה לחגוג את שמחת הבר מצוה של בנו, אבל עדיין הוא אינו בטוח שהגיע למשהו בחיים, זקוק הוא כעני הנצרך לרבים שיאשרו לו שהוא שווה משהו, שיצא ממנו משהו. אם כך ניתן להרוס אדם במשפטים שליליים, עד כמה ניתן במשפטים חיוביים לבנות את הנפש.

בהגדה של פסח אנו אומרים "וירעו אותנו מצרים ויענונו, כמו שנאמר הבה נתחכמה לו".(שמות א' י) תמיד כשחז"ל אומרים "כמו שנאמר", כוונתם לומר שהייתה כאן שאלה, ועל שאלה זו באה התשובה "הבה נתחכמה". מהי א"כ השאלה על "וירעו אותנו המצרים", ומהי התשובה?

מבארים המפרשים שלבעל ההגדה הייתה כאן קושיה לשונית, כי היה יותר ראוי לכתוב וירעו לנו המצרים ולא אותנו. ובתשובה לשאלה זו עונה בעל ההגדה שכוונת הפסוק היא שמלבד שהמצרים עשו לנו רע פיזית ונפשית בעצם השעבוד. יותר מכך הם עשו אותנו לאנשים רעים! וזו הכוונה "הבה נתחכמה לו", היינו בערמה ובתחבולה רצה פרעה ורצו חכמיו להפוך את עם ישראל לרעים, ולכן כתיב "וירעו אותנו", היינו שעשו אותנו לרעים.

אבל הדבר תמוה הוא עד מאד, כיצד ניתן להפוך אדם שהוא טוב לב ומכיר טובה לאדם רע וכפוי טובה?

התשובה לכך היא - נותנים לשני דימוי עצמי ירוד ורע, ואם מתמידים בכך, הופך השני בסופו של דבר להיות כפי שמדמים אותו. ההנהגה המצרית החליטה לטפטף לבני עמם בלא הרף שהעם הזה אשר נמצא בתוכנו מסוכן הוא, עוד מעט תפרוץ מלחמה והעם הזה הרי כפוי טובה, ובוודאי ישתף פעולה עם האויב ובכך הם ינצחונו לא יישאר מעמנו כלום, וכך בערמה יאמינו כל המצרים שהעם היהודי כפוי טובה הוא, וכאשר ישדרו זאת לבני ישראל, ירד הדימוי העצמי שלהם עד כדי כך שייהפכו עם ישראל בעצמם להיות כפויי טובה.

וזהו "הבה נתחכמה לו", שהרי עם ישראל במהותו מכיר טובה הוא, ורק בערמה ובתחבולה יכולים בתעמולה תמידית להפוך את תכונתם לרע. אמרו פרעה וחרטומיו, אם נטפטף לעם המצרי ללא הרף שקר זה שהיהודים כפויי טובה, וכידוע לכול הכלל: 'חזקה על תעמולה שלא שבה ריקם', ולבסוף רעיון זה יחלחל פנימה קודם לעם המצרי ולאחר מכן אל עם ישראל עצמם, הטפטוף לא יפסיק עד שהם יאמינו לנו שאכן כך הם, מתוך שכך אנו חושבים עליהם, ולבסוף הם באמת יהיו כפויי טובה!

את כוח השפעתו העוצמתי של טפטוף בלתי פוסק, למד רבי עקיבא בעצם התבוננותו בבריאה, וכפי שמסופר באבות דרבי נתן (פרק ו) "מָה הָיְיתָה תְּחִלָּתוֹ שֶׁל רַ' עֲקִיבָא. אָמְרוּ, בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה וְלֹא שָׁנָה כְּלוּם, פַעַם אַחַת הָיָה עוֹמֵד עַל פִּי הַבְּאֵר בְּלֹד, אָמַר, מִי חָקַק אֶבֶן זוֹ. אָמְרוּ לוֹ, עֲקִיבָא, אִי אַתָּה קוֹרֵא "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב יד, יט), הַמַּיִם שֶׁנּוֹפְלִים עָלֶיהָ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. אָמַר רַ' עֲקִיבָא, וְכִי לִבִּי קָשֶׁה מֵהָאֶבֶן, אֵלֵךְ וְאֶלְמַד פָּרָשָׁה אַחַת מִן הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֶל בֵּית הַסֵּפֶר וְהִתְחִיל קוֹרֵא בְּלוּחַ הוּא וּבְנוֹ. אָחַז רַ' עֲקִיבָא בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ וּבְנוֹ בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ, כָתַב לו אָלֶף בֵּית וּלְמָדָהּ. אָלֶף תָּיו וּלְמָדָהּ, תּוֹרַת כֹּהֲנִים וּלְמָדָהּ. הָיה לוֹמֵד וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁלָּמַד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ".

ויש להבין, ממה התפעל רבי עקיבא, הלא תופעה זו שמים מחלחלים באבן וחוצבים בה ידועה בטבע מששת ימי בראשית?

התשובה היא, רבי עקיבא ראה את "הַמַּיִם שֶׁנּוֹפְלִים עָלֶיהָ תָּדִיר בְּכָל יוֹם". כלומר, לו אותו קילוח כוחו גדול רק כאשר הוא זורם על האבן ללא הפוגה יומם ולילה שנים רבות. סוד החציבה הוא הצטברות של זרימה בלתי פוסקת עד לחציבה הסופית. טפטוף בלתי פוסק של מים רכים על סלע או אבן קשים ככל שיהיו, גורם לבסוף לאבן להיכנע ולהישבר בפני המים. מכאן למד רבי עקיבא את כוח ההתמדה של טפטוף הרצון ללמוד תורה, וגם אם הלב כבר נהפך לאבן, סופו להישבר, להיכנע, ולהשתנות.

כשם שטפטוף בלתי פוסק של רע הופך אדם טוב לרע, כך גם ניתן להשתמש בכוח זה בפן החיובי. האדם בונה את תדמיתו ואת דימוי אישיותו בהתאם למה שהוא חש מסביבו, כי האדם הוא בעצם חיה חברתית, וכמו שהיה אומר הרבי מקוצק:

"אני זה לא מה שאני חושב שאני, אני זה גם לא מה שאחרים חושבים שאני, אלא אני זה מה שאני חושב שאחרים חושבים שאני...".

ע"כ חשוב להפנים את החובה שלנו בנתינת תדמית חיובית לזולתנו, כיון שרק כך הוא יגיע באמת לדרגות גבוהות, אפילו אם כעת הוא במצב הטעון שיפור. ילד ששומע מהוריו את מעלותיו ויכולותיו בטפטוף בלתי פוסק יום יום בפרט בזמני כישלון או התמודדות, אם צלילי הרקע היו - טוב אתה, יכול אתה, מסוגל אתה, אנו מאמינים ביכולתך. סביר להניח שטפטוף זה יגרום לילד להאמין בעצמו, ובע"ה יגשים את שאיפותיו.

בשנות הששים נערך בבית ספר יסודי בארה"ב ניסוי פסיכולוגי מהפכני שזכה לפרסום רב. במסגרת הניסוי הכינו החוקרים רשימה שכללה כ-20 אחוז מהתלמידים מתוך כל 18 כיתות הלימוד של בית הספר. למורים נאמר כי תלמידים אלו עברו מבדקים מיוחדים שהוכיחו כי הם מוכשרים ומצטיינים, ולכן יש לצפות מהם לשיפור ולהתקדמות משמעותיים במהלך שנת הלימודים. כמובן שהדבר לא היה ולא נברא, תלמידים אלו היו בינונים ומטה. כאשר שבו החוקרים ובדקו את הישגיהם של תלמידי בית הספר בסוף השנה, התגלתה עובדה מפליאה. מסתבר שהילדים 'המחוננים' אכן החכימו, ומנת המשכל הממוצעת שלהם עלתה ב4 נקודות בהשוואה לשאר הילדים בכיתה. שיפור דומה נרשם אצלם גם בתחומי הקריאה והזיכרון החזותי.

התוצאות המפתיעות עוררו שאלות רבות. כיצד ידעו התלמידים הנבחרים כי מצפים מהם להצטיין? וכיצד גרמה להם הידיעה הזו להצטיין בפועל? תוצאות המחקר הוכיחו שאנשים מצליחים יותר כאשר הם חשים שמאמינים ביכולתם להצטיין.

החוקרים כינו את התופעה הזו 'אפקט הפיגמליון' והגדירו אותה כדברי הרבי מקוצק זי"ע: "האדם אינו מה שהוא חושב שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".

האדם מגדיר את עצמו על פי הציפיות שהסביבה האנושית תולה בו. כאשר אדם חש שנותנים אימון מלא ביכולתו לפעול ולהצליח, הדבר מדרבן אותו להפעיל את מלוא כישוריו השכליים והנפשיים, והתוצאות החיוביות לא מאחרות לבוא.

כמה נפלאים הם דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ו, יג) על דברי המשנה "הלל אומר הוי מתלמידיו של  אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", וזו לשונו:

"כשאהרן ע"ה כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע, או שהיו מספרים לו שתוכו רע ושבידו עבירה, היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו, היה מרבה לספר עמו. והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו ואומר אוי לי, אילו היה יודע  אהרן צפון לבי ורוע מפעלי, לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי, כל שכן שידבר עמי. ואמנם אני אצלו "בחזקת אדם כשר", לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו". פלאי פלאות! כאשר אותו יהודי מרגיש שאהרן הכהן רואה אותו בחזקת 'אדם כשר', היה כדאי לו להתאים את עצמו למה שחשב עליו אהרן הכהן, וכך הוא השתנה ונהיה מתלמידיו של אהרן.

האדם משנה התנהגות קלוקלת בעקבות תדמית חיובית המשודרת לו. זה מה שהלל הזקן מלמדנו להיות מתלמידיו של אהרן ולהתיידד אפילו עם חוטא, כי ע"י אותה ידידות יכול הוא להשתנות מן הקצה אל הקצה. כי אם ברע הדבר עובד כמו בשיטת "הבה נתחכמה" של פרעה, בוודאי בטוב זה יפעל לטובה כמו שעשה אהרן הכהן.

אם תאמר לזולתך כשר אתה, טוב אתה, אלא שיש לשפר מעשה זה וכדומה, תצליח לעודדו להשתפר. אך כאשר תזהה אותו באור שלילי תקבל תוצאה שלילית. כדכתיב (משלי כז, יט) "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". (מתוך הספר החדש- "היא שיחתי"- שמות)