המשכן שבנו ישראל נועד להיות המקום שבו תשרה השכינה עלי אדמות. במעמד הר סיני הגיע עם ישראל לדרגת קירבה גדולה לבורא, והקב"ה ביקש שקירבה עילאית זו תתמיד.

מאורע זמני, גם אם הוא נשגב, משיחלוף - עלולים לחלוף גם רשמיו. לכן, הורה ה' ליצור בית שבאמצעותו תשכון השכינה בישראל באופן קבוע (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". המשכן שימש כמעמד הר סיני מתמשך בקרב ישראל. האלקים ביקש, כביכול, לשכון בין בני אדם בבית משלו.

לכאורה, קיימת סתירה בין החינוך להאמין באלוקים רוחני, אין סופי, שאינו נתפס כלל במושגי המרחב והזמן, לבין בקשה האומרת: "ארד ואצמצם שכינתי בתוכם".

קיים שוני בין ירידת השכינה בסיני לבין זו שהיתה במשכן. בסיני הגיעה ההשראה מצד השמים, ואילו מצד עם ישראל היתה צריכה להיות רק הכנה לכך. לעומת זאת במשכן, תרומותיהם של ישראל ועבודת בניית המשכן הן אלו שאיפשרו את השראת השכנה.

המגבית לבנית המשכן התנהלה במרץ, והיתה ססגונית ורבת היקף. בני ישראל תרמו מכל הלב: "זהב וכסף ונחושת וארגמן ועורות אלים ועצי שטים, שמן למאור, אבני שוהם" (שמות כ"ה, ג'-ז'). בתרומות אלו ייבנה בית שבו יעמדו שולחן, ארון ברית, מנורה, מזבחות ושאר הפריטים המוזכרים (פרקים כ"ה-כ"ז).

התורה מדגישה (שמות כ"ה, ב'): "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". מה שהתבקש מישראל באותה השעה היה נדיבות לב. אילו היה מאן דהוא תורם למשכן וליבו בל עימו, הוא היה מאבד את מטרת התרומה.

אמנם נבנה המשכן מחומרי בנין שונים שאותם הביא עם ישראל כתרומה, אולם כדי להשרות את השכינה בישראל, זקוק היה המשכן לרוח חיים, להשראת השכינה בתוכו. זו נקבעה רק על ידי נדיבות לבם של ישראל. התעוררות של נדיבות הלב מלמטה, נענתה ברוח נדיבות משמים ובהשריית השכינה בישראל.

לא הכסף והזהב הם אלו שבנו את המשכן, אלא נדבת ליבם של ישראל היא שהעמידה אותו על תילו. חומר הבנין האמיתי היה האוצרות הגדושים באהבת ה' שהרימו ישראל בתרומתם. החומרים שבהם השתמשו לבנין המשכן לא היו אלא עטיפה חיצונית לפנימיות ליבם הגדוש באהבת הבורא. בחומרים אלו הוכיחו ישראל כי אהבת ה' עדיפה בעיניהם על כל שאר חמודות תבל, ובזאת חפץ הקב"ה.

על אהבה זו שנתגלתה מצד ישראל שילם להם הקב"ה באותה מטבע, בהראותו להם גילוי עצום של חיבה בהשרותו את שכינתו בתוכם. דרכה של אהבה שאינה נשארת חד–סטרית, וכיון שנתעוררה אהבתם של ישראל לבורא, כמים הפנים לפנים, השיב להם הקב"ה על כך בכפליים.

אילו היה מדובר בתרומות של כסף וזהב בלבד, היו גם אומות העולם מסוגלות להתחרות בישראל. אפשר שבעת רצון יוזילו אף הן מכיסן עבור כבוד הבורא, אבל בנדבת הלב אין לישראל מתחרים.

נדיבות זו של הלב היהודי יש בה ריבוי גוונים. כל נפש מישראל יש בה תוכן וגוון השונים מאלו שבנפש הזולת. כשהתבקשו ישראל לתרום למשכן, היה כל אחד צריך לתת את הנדיבות המצויה בנפשו שלו.

"כסף" רומז למידת האהבה שבלב, מלשון: "נכספה וגם כלתה נפשי", ואילו הזהב רומז למידת היראה. בפנימיות הביאו ישראל את נדבות ליבם הכוללות רגשות של כיסופין ואהבת ה' ויראתו..

הציווי היה שכל אחד יביא בהתאם לנדיבות שמצוייה בנפשו פנימה, ולא להביא תרומות שאין מאחוריהן תוכן פנימי.

אולם תרומת נדיבות הלב של כל יחיד לעצמו, לא היה בה עדיין כדי לבנות משכן. המשכן צריך להיבנות מכוחו של כלל ישראל.

היות שהמשכן נועד להיות 'מעמד הר סיני' קבוע בתוך עם ישראל, הרי שכשם שלקבלת התורה הוצרכו ישראל להיות באחדות מוחלטת "כאיש אחד בלב אחד", כן גם הקמת המשכן דורשת אחדות מוחלטת.

אמנם כל אחד נדב את ליבו הפרטי, אולם יחד עם זאת היה עליו לרצות להיכלל עם הכלל כדי שמתרומת כולם כאחד ייבנה המשכן.

מכיוון שגרעין נדבת הלב והרצון להתאחד עם כלל האומה חי וקיים בלבבות עם קודש, תפקיד האדם מישראל כיחיד ושל הכלל כולו כאחד הוא לטפח גרעין זה ולעשותו לגורם המרכזי בחייו. זוהי הדרך שבעזרתה יזכו ישראל שוב לזכות לשוב השכינה לציון.