|
הכיור
הכיור
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
הרחצה מן הכיור מייצגת באופן סימבולי את החזרה בתשובה ואת השלכת העוונות, כמים הללו שנשפכים ואינם חוזרים.
|
במשכן, בין פתח אוהל מועד ובין המזבח, נוטה מעט לצד דרום, עמד הכיור, כמין כלי גדול עשוי נחושת, שממנו היו הכהנים רוחצים את ידיהם ורגליהם בבואם אל אוהל מועד או בגשתם אל המזבח, כפי שנאמר (שמות ל', י"ח-כ'): "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה, ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'".
בתחתית הכיור, סמוך לשוליו, היו קבועים ברזים. הכהנים היו חייבים לקדש את ידיהם ורגליהם בעמידה, יד ורגל בבת אחת, ולשם כך הגביהו את הכיור והעמידוהו על כן נחושת. כן זה עשוי היה כמין קערה הפוכה על פיה, רחב למטה וצר למעלה.
הכהן היה עומד ומגביה את רגלו הימנית ורוחץ את ידו הימנית ביחד עם רגלו הימנית, ואחר כך רוחץ את רגלו השמאלית ביחד עם ידו השמאלית, ולזאת ייקרא "קידוש ידיים ורגליים".
המידה המינימלית של הכיור היתה צריכה להכיל כמות מים שיוכלו לקדש בהם ארבעה כהנים, שנאמר: "ורחצו ממנו משה, אהרן ובניו", אך בפועל היה הכיור גדול בהרבה, בהתאם לכמות הנחושת הגדולה שתרמו עבורו נשות ישראל במדבר.
במשכן היו לכיור שני ברזים. בבית המקדש היו שנים עשר ברזים, ומובן שגם מידותיו היו גדולות יותר. הכיור שעשה שלמה היה ארבע אמות אמה על ארבע אמות אמה ברום שלוש אמות.
הציווי לעשיית הכיור ניתן למשה בנפרד מיתר הציוויים שנאמרו אודות בנין המשכן וכליו, אלו נאמרו בפרשת "תרומה" ובפרשת "תצווה", ואילו הציווים אודות כיור הנחושת וכנו ומקום הצבתו בחצר המשכן נאמרו בפרשת "כי תשא".
אחד הטעמים לכך הוא כי כלי זה אינו אמור לשמש ישירות כמכשיר להשראת השכינה במקדש. תפקידו היה להכין ולהכשיר את הכהנים לעבודתם, ולכן כתבה התורה את עניינו בנפרד.
חשיבות רבה נודעת לרחיצת הידיים והרגלים מן הכיור. רחיצה זו מסמלת את טהרת כל הגוף לעבודת ה'. בהגביה האדם את ידיו, כפותיהן הן מעל כל איברי גופו, ואילו הרגלים מסמלות את קצהו התחתון של הגוף. באופן זה מקדשת רחיצת הידים והרגלים את כל גוף האדם.
כמו כן, הידים הן כלי המעשה של האדם, ואותן חייב האדם לטהר לבל יתגשמו ויטבעו במצולות החומר. הוא חייב לקדש גם את רגליו, את הרגליו, עד שיהיה כל כולו חתום בחותם הקדושה והטוהר.
הכיור נוצר הכיור מ"מראות הצובאות" (ל"ח, ח'). בנות ישראל הכשרות היו צובאות על פתח אהל מועד בבקשן לתרום למשכן את המראות שבידיהן, שהיו עשויות מנחושת קלל. בתחילה היסס משה רבינו אם לקבל תרומה זאת מהן, כי המראות שימשו למטרות יופי, אולם הקב"ה הורה לו לקבלן ולעשות מהן את הכיור, כי הנשים התייפו במצרים כדי לחזק את רוח בעליהן להמשיך לפרות ולרבות, לבנות בתים בישראל ולגדל דורות לעם ישראל גם בתנאי המצוקה של גלות מצרים.
בשאר כלי המשכן נתערבו תרומות של אנשים ושל נשים, ואילו הכיור נוצר רק ממראות הנשים.
בניגוד לכל כלי הקודש שמשקלם נמנה וחושב בפרוטרוט, לא נעשה הכיור במידה ובמשקל מחושבים מראש. לא נאמרו הלכות מיוחדות מה יהיה עובי נחושת הכיור ומה משקלו, משום שהוקצבו למלאכה זו כל המראות שהתקבלו מהנשים, ולפי ריבוי התרומה גדל שיעורו של הכלי.
הכיור מסמל את חלקן של הנשים בכלי המקדש, וזהו סמל רב משמעות. מתרומתן נבנה הכיור המשמש לטהרת המקדש ולכל תהלוכותיו. הטהרה היא חלקן של הנשים, הן התורמות ממד זה לעם ישראל לדורותיו.
הרחצה מן הכיור מייצגת באופן סימבולי גם את החזרה בתשובה ואת השלכת העוונות, כמים הללו שנשפכים ואינם חוזרים, וכן קורא הנביא ישעיהו (א', ט"ז) לחזרה בתשובה במטבע סמלית זו: "רחצו – הזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני".
ככהן הניגש בטרם שחר לעבודתו במשכן ובמקדש ומטהר את עצמו בסילודין לעבודת ה', כך גם על כל אדם שגבר עליו יצרו להתנער ולנער מעליו את החטאים. עליו לגשת אל הקודש בנפש חפצה, לטהר את לבו, להסיר מעליו את אפר החטאים ולעבוד את בוראו מעתה והלאה בנאמנות ובטהרה.
|
|
|
|