דוד ברוורמן

מימוש הפוטנציאל

  מסופר על מלך שחפץ ביום העצמאות למדינתו להעניק פרס לזה שירשים אותו בחוכמתו. התייצבו שורה ארוכה של חכמים וניסו להרשים את המלך בחכמתם, אך לשווא. המלך ציפה ליותר. היום כמעט חלף ועבר, ופתאום הגיע  חכם  שהתחייב בפני שומרי המלך שיציג בפניו חוכמה מדהימה  שעליה עמל שנים רבות. ולבטח ממנה יתרשם המלך לטובה . ובמידה שכח יהיה דרש האיש מאה זהובים. המלך הסכים. ניגש האיש לעץ שבחצר המלך,  נעץ מחט בגזע העץ, התרחק ממנו והחל מעיף מאות מחטים אחת אחרי השנייה לכיוון המחט הנעוצה בעץ. כל מחט שנזרקה נכנסה לקוף של המחט הנעוצה בעץ. כולם היו אחוזי תדהמה, והמלך אכן שילם לו מאה זהובים . אך עם קבלת התשלום, ציווה המלך להלקותו במאה מלקות!!!  השתוממו הנוכחים. פתח המלך והסביר: כאן, בממלכתנו, מסתובב אדם כה  מוכשר, בעל יכולות כה מופלאות,  ומבזבז את פוטנציאל כישרונותיו על שטויות והבלים מאין אלו?!

נאמר בפרשתנו מצווה מופלאה וייחודית: " כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים." (דברים כ"ו ב) מבאר מרן הגר"ז סורצקין זצוק"ל בספרו: "אזנים לתורה" שתי נקודות למחשבה הנלמדות ממצווה זו (מעובד):

 "כי יקרא קן ציפור" , נפלא הדבר, בכול מקום חייה ועוף שווים במצוותם כמו "כיסוי הדם" או אכילת חֶלֶב  וכו' אך שונה היא מצוות "שילוח הקן" היא נוהגת רק בעופות!  יש להתבונן מדוע שונה אילה היושבת ושומרת על עולליה הקטנים, מדוע שם רשאים אנו לקחת אֶם על הבנים?

התשובה היא, שיש משהו שונה בעופות מכל החיות והבהמות אשר ברא הקב"ה בעולמו. שהם העופות מטילים ביצים ורובצים עליהן זמן קבוע עד לבקיעתן. ובכך שונים העופות משאר בעלי חיים שהם יולדים בדמותם בעלי חיים ממש. בשינוי זה הטביע הקב"ה בעופות אהבה וחמלה מופלאה לתולדותיהם, שאפילו בשעה שרואים לפניהם בס"ה ביצה...  דבר שאין בו רוח חיים, ואין בו שום בדל של דמיון לעוף, איש לא לחש באוזניהם שגוזל מסתתר לו בפנים... אך האם מוסרת את נפשה על הביצים ודוגרת כמה שבועות, כמעט ללא אכילה ושתיה, ומחממת אותן בלא הפסק עד שהיא זוכה לראות אפרוחים בדמותה.  ולפיכך, צערה גדול עד מאד אם ייקחו לה את זאת. כי היא מסרה נפשה עליו. ולפי האהבה שנטע בה הקב"ה לפרי בטנה, גדול צערה אם תראה ברעתם.

ב. נאמר בפסוק: "וְהָאֵם רובצת" לומדים מזה חז"ל שמצווה זו מקיימים דווקא אם היא 'רובצת', אבל 'מעופפת' פטור. רביצה זו היא מופלאה, וזאת מפני שדרכה של ציפור שכּל רעש  ולו הקל ביותר מבריח אותה, ק"ו אם מתקרב אליה אדם או בע"ח אחר, אך כאשר היא רובצת, היא מתגברת על האינסטינקט הטבעי שלה, ומסכנת עצמה, אך לא זזה משם! מדוע? התשובה היא, מפני שהיא רובצת על הביצים או האפרוחים. אהבה זו כל כך גדולה ועצומה עד כדי סיכון עצמי.

גזרה התורה שאסור לו לאדם לנצל הזדמנות זו ולצוד את אותה ציפור!  מותר לו לאדם לצוד עופות בכול סוגי הציד, חוץ ממצב זה. וזאת מפני שהיא מוסרת את נפשה בעבור קיום עולליה.

 למדונו חז"ל  שמצווה זו היא גזירת מלך. טעמה נעלם ונסתר. אך מוסר השׂכל ניתן תמיד להפיק.

לכשנתבונן בדברי הגר"ז נראה שאפשר ללמוד ממצווה זו מוסר השכל נפלא לימים אלו המיועדים לתשובה , התעוררות, ולחשבון נפש. הנה, ציפור זו , כה קטנה וזעירה, רובצת במסירות נפש על ביצה למרות שכעת לא רואים מבחוץ שום 'אות חיים', אך היא רואה את פוטנציאל החיים הטמון בפנימיותה של ביצה זו. פוטנציאל זה כה חשוב לה עד כדי התעלמות מוחלטת מאינסטינקט הבריחה הטבעי שלה, היא לא נרתעת מאיש ועושה כל שביכולתה לממש פוטנציאל זה.

פרשה זו לא לחינם נקראת בימים אלו, בעוד תשעה עשר יום- ראש השנה- יום הדין. ביום זה  יעמדו כול באי עולם למשפט בפני בורא עולם. עיקר המשפט לא יעסוק בחטאים, הרי בראש השנה לא מתוודים על חטאים, לא מזכירים את השם- 'חטא' אפילו לא בגימטרייה. בר"ה עיקר הדיון נסוב  על מימוש התפקיד שייעד הקב"ה לכול יהודי בעולמו. האם האדם הצדיק את החיים שנתנו לו במתנה לפני כ-שנה? האם הוא מימש את הפוטנציאל הטמון בהם? האם הוא ייעד את אותם כישורים שניכון בהם, ליעדם? על שאלות אלו  יתבקש האדם להשיב תשובות מלאות ומספקות.

בתפילת ערבית הפותחת את תפילות הימים הנוראים, אנו נבקש חיים, מנותן החיים: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים", בקשה זו מעוררת את השאלה המתבקשת: לֶמַה- חיים? מה אתה חפץ לעשות בחיים אלו? אלו משאלות אתה רוצה להגשים כדי לקבל חיים?

אנו משיבים לשאלות אלו: "למענך, אלוקים חיים",  חיים שיהיו מיועדים למען המטרה שייעד הקב"ה לנו, ולאיזה מטרה? התשובה כתובה מפורשות בתורה: " ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט ו') מפרש רש"י: " כהנים ושׂרים" מבאר ה"נתיבות שלום" זי"ע :

זה היה דבר השי"ת קודם מתן תורה, להעמידם על החזון הגדול והקדוש שלהם כבנים חביבים לפניו יתברך, שזה מחייב אותם ביותר.  "שׂרים", היינו, דעו מהותכם ומציאותכם הנשגבה, בתורת בני המלך עליכם להתנהג כשׂרים, הנהגה מיוחדת. וכן "גוי קדוש", גוי שמציאותו היא קדושה, יש הנהגה שלאיש פשוט אינה נחשבת כלל לחטא ואילו לאיש קדוש אינה מתאימה"...עלינו לדעת שבחירתנו כיהודים מחייבת אותנו עלינו להכיר בייעודנו, שאנו בניו של הקב"ה, ולכן עלינו להיות זהירים בכל מעשינו ולהקפיד על מידות טובות ומעשים טובים ובכך נקדש שם שמים במעשינו.

לכולנו יש חלק מיוחד  ותפקיד אישי בממלכה זו, עלינו לבדוק האם עשינו כל שביכולתנו במימוש חלק זה. ואם חלילה התשובה לא מספקת, אזי עלינו לעשות הכול בימים אלו את הדרוש תיקון, הרי למדונו חז"ל: "כללו של דבר - הכל הולך אחר החיתום" (ברכות י"ב, א) הימים האחרונים של השנה יכולים לחולל פלאות, אם נממש את הפוטנציאל שטמון בנו. אם נצדיק את האמון בנו. ונזכה בע"ה לשנה טובה ומתוקה. 

יהי רצון שנזכה ושם שמים יתקדש על ידנו.