דוד ברוורמן

קָטֹנְתִּי

הרב יהודה אריה וליס זצ"ל, ניצול שואה היה, במהלך המלחמה שהה במחנות ההשמדה, את  זוועות הנאצים חווה בכול מערכת  חושיו. בניסי ניסים ניצל ובשרשרת מופלאה של מופתים זכה להקים את ביתו לאחר מוראות השואה. הוא חש שליחות לספר לעולם את זוועותיה של החיה הנאצית, רבות סיפר לבנו הרב ר' יוסף וליס שליט"א  מנכ"ל ערכים, את אשר ראה במו עיניו, למען ידעו הדורות הבאים.

"תאמר לי אבא", שאל פעם ר' יוסף את אביו ,"כיצד שרדת  את כל אשר ראית? מהיכן כוחות הנפש? הלא לא היה אז 'קורס' הכנה לשואה?"...

ענה לו אביו: "ביום הראשון לשהותי במחנות, כשנחשׂפתי לגודל הזוועות, פניתי לבורא עולם ובקשתי: "אבי שבשמים, אני מבקש ממך-  בבקשה אחת, תן יום אחד, עזור לי לשרוד את היום הזה בשלום!"  כאשר הסתיים היום, פניתי שוב לבורא עולם ואמרתי: "רבש"ע, תודה רבה על היום הזה שהענקת לי בחסדך, האם אוכל לבקש עוד יום?"... וכך בכל מהלך המלחמה בקשתי כול יום, יום אחד. גם אחרי המלחמה המשכתי במנהגי כשאני מודה על העבר ומבקש כל יום 'רק' יום אחד. וכאן פנה לבנו ואמר: "יוסי היקר, כשאתה פונה בבקשה להקב"ה  אֶהְיֶה  צנוע בבקשותיך" כי הרי לא חייבים לך מאומה.  

 מפתח השאיר בידינו הרמב"ן בקבעו את הכלל הנודע בלומדנו את מעשי אבותינו בספר בראשית: "מעשה אבות סימן לבנים", כל מה שקרה עם האבות יקרה גם עם הבנים, וע"כ אם ברצוננו לצלוח את מהמורות החיים, עלינו להתבונן היטב במהלכים שנהגו אבותינו בכול תחומי החיים, ולנהוג בדיוק כמותם. אחת ההנהגות היותר ידועות היא הנהגת יעקב אבינו ביחסו לעשיו אחיו. יעקב אבינו שב ארצה אחרי שלושים וארבע  שנים בהן לא פגש את אחיו הפגוע - עשיו, וכעת הוא מבקש לפייסו.  יעקב שולח שלוחים לאדום כדי להעביר מסר של שלום ותקווה, אך השלוחים חוזרים ומספרים שעשיו עומד בזעמו. הוא ממתין לרגע הזה 34 שנים ויוצא עם 400 שכירי חרב במטרה לנקום ביעקב ומשפחתו.

 "ויירא יעקב מאד ויצר לו".( בראשית ל"ב) מביא בעל הכלי יקר את השאלה שהכול שואלים: "ביראה זו יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון למה זה ועל מה זה היה מתיירא? אחר שהבטיחו הקב"ה פעמיים לשמרו, פעם ראשון במראה הסולם נאמר" "ושמרתיך בכל אשר תלך," פעם השני בהיותו בבית לבן נאמר: "שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך" ?!

הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ח)נותנת את התשובה הידועה: "  שהיה מתיירא שמא יגרום החטא..." בסגנון זה כותב רש"י: "לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשיו..."  בזהר הק' כתוב שיעקב אבינו לא חשש שמא חטא אלא שמא יחטא! וז"ל (מתורגם): "יעקב כעין זה היה גם כן מפחד אולי יחטא, ומשום זה לא האמין בהבטחת השם שניתנה לו. ואל תאמרו שלא האמין בהשם, אלא שלא האמין בעצמו, ופחד אולי יחטא... יגרום החטא שלא ישוב לביתו בשלום, והשמירה תסור ממנו... (ויצא פ')

ומתוך חששות אלו פונה יעקב אבינו בתפילתו: " קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות הצילני ." (שם ל"ב י"א) יעקב אבינו, כשמכין את עצמו למפגש הקרב עם עשיו הרשע, עומד בתפילה שיש בה משום הודאה על העבר וצעקה לעתיד לבוא. ראשית כל הוא מודה בהודאה עמוקה וכנה על כל החסד שגמל עמו השי"ת  עד הנקודה שבה עמד באותה עת - בראש שני מחנות גדולים וענפים הכוללים גם עושר ומקנה רב. עוד הוא מתייחס למצבו עשרים שנים קודם לכן, בעת שעבר את הירדן במקלו - עני וחסר כל.

יעקב אבינו מלמדנו פרק חשוב ונפלא כיצד נגשים לאתגרי החיים, כיצד יש להתייחס לשפע שמעניק לנו בורא עולם רגע רגע.  בראשית דבריו הוא מציג את העמדה הנפשית הראויה למקבל השפע: "קטנתי". אתה רבש"ע עושה עמי חסד, ואני קטן בעיני. קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. פירוש, שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם צריך לחוש שפל רוח במאוד. הפירוש הפשוט לאותה קטנות שחש יעקב, הוא - קטן אנכי, ואינני ראוי לכל החסדים שעשית עמדי.

רעיון זה טמון בפירוש אחר שמביא שם רש"י, בשם מדרש רבותינו: "נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי". כאומר יעקב אבינו אל רבש"ע: אני מתבונן בעצמי לאחר כל החסדים הללו, ומוצא שאני קטן מכפי שהייתי. פנייה זו של : "קטונתי" היא הדרך הבטוחה לזכות בהצלה כפי שמבאר הרבי הזקן בעל התניא זי"ע:

"קָטֹנְתִּי מכל החסדים ומכל האמת" . "פירוש, שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאוד. כי "חסד דרועא ימינא",(כלומר, ספירת החסד משבע הספירות, קשורה ליד הימין שכן היא בבחינת השפעה בהרחבה הבאה מצד הימין שבבריאה)  "וימינו תחבקני", שהיא בחינת קרבת אלוקים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל השי"ת ביתר שאת וְהַגְבֵּהַ למעלה מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, כמו שכתוב: "מרחוק ה' נראה לי"... ואם כן, כל שהוא קרוב יותר הוא יותר כלא ואין ואפס. וזו בחינת ימין שבקדושה וחסד לאברהם, שאמר: "אנכי עפר ואפר". וזו היא גם כן מידתו של יעקב. ובזאת התנצל על יראתו מפני עשיו, ולא די לו בהבטחתו "והנה אנכי עמך". מפני היות קטן יעקב במאוד מאוד בעיניו מחמת ריבוי החסדים, "כי במקלי עברת את הירדן", ואינו ראוי וכדאי כלל להינצל..."(אגרת הקדש סימן ב)

מלמדנו בעל התניא זי"ע את צורת ההתבוננות הזו בשפע הניתן ליהודי מלמעלה, בנוהג שבעולם, כשאדם 'יושב' על ריבוי שפע - בנים ובנות הסמוכים על שולחנו, כסף וזהב, צאן ובקר, עבדים ושפחות - הרי הוא נעשה גדול בעיני עצמו כמנהג ישמעאל, בעל המאה נעשה בעל הדעה, נוכחותו בולטת בכל מקום, אם לטוב ואם למוטב. אולם יעקב אבינו קיבל שפע רב ונעשה קטן בעיניו! ומדוע?

התשובה היא שאפשר להתבונן בחסד הניתן לאדם בשני אופנים שונים בתכלית. יש מי שמתבונן במה שקיבל, ועליו עיקר שמחתו. קיבלתי את זה, יש לי, אני גדל, מתרחב וממילא גם שמח. מתוך קבלה כזו צומח גם סוג מסוים של הודאה להשי"ת. הקב"ה נתן לי שפע, תודה רבה! אך יש בתפיסה זו  סכנה גדולה ועצומה, כי עלול המקבל לחשוב שחייבים לו, שאת מה שקבל בצדק  קיבל, והתוצאה היא שקבלת השפע משמים הגדילה את רוחו וגאוותו, ומשם הדרך קצרה ל: "וישמן ישורון ויבעט", כלומר, קבלת השפע משמים יצרה ריחוק בין המקבל לנותן, כפי שנכתב במאמר הקודם, שזו הסיבה שניסיון העושר קשה הוא מניסיון העוני.   

את זאת ביקש יעקב אבינו לתקן במילה אחת:  "קטנתי", אינני ראוי לכל החסדים שעשית עמדי. החסד הזה גדול, ואני קטן. אני מסרב לקחת שום דבר לעצמי, כי אני חושש  שזה יגדיל אותי בעיני עצמי. כך גם בדרשת חז"ל - "נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי". מי יודע מה יגרום לי הסרח העודף הזה, שבאמת אינו שייך אליי ולא אני הבעלים עליו.

יעקב אבינו מלמדנו כיצד נכון לנהוג כשמקבלים שפע מהשי"ת, לחוש את ה "קטנתי מכל החסדים" - קיבלתי את חסדים והם הקטינו אותי, לימדו אותי להתבונן על עצמי במבט אחר לגמרי, וזו עיקר המתנה והתכלית לחוש שכולי נתון לחסדי הבורא בלבד.

חסדי השם מלמדים אותנו. כל שפע שאנו חשים בחסרונו, הוא הזדמנות נפלאה עבורנו לגלות עד כמה אין לנו משלנו כלום. עד כמה אנו זקוקים להשם יתברך. אותו משפט שאומר יעקב אבינו יכול להתפרש בעצמו בשתי פנים:

א. "כי במקלי עברתי את הירדן הזה" - לא היה לי כלום, "ועתה הייתי לשני מחנות" - עכשיו יש לי המון, אני עשיר גדול.

ב. "כי במקלי עברתי את הירדן הזה" - אני מצד עצמי עני וחסר כל, וכך אני גם כעת. ובכל זאת - "ועתה הייתי לשני מחנות" - וכל זה רק מאתך ה' יתברך, ואני עומד ומשתהה על כל הכבוד שדבק בי.

החסד הרב שמורעף עליו, רק מחיה בלבו של יעקב את זיכרון עניותו וסבלותיו. אני כשלעצמי עני הייתי, מפני עשו ברחתי, בידי אליפז נשדדתי ולידיו של לבן הנוכל נפלתי. בחינת: "לולי ד' שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו"

בחינת ה"קָטֹנְתִּי" שפיעמה ביעקב, היא ההפך הגמור מתחושת  ה'יש' הטבעית. ככל שהחסד גדול יותר, הולך המקבל ונעשה קטן יותר, מודע יותר ליד השי"ת הנגלית עליו בכל רגע ממש. מכאן ההודאה המתמדת, הנוקבת חדרי לב,  במילותיה המלוות אותנו בכל יום: "אלוקי נשמה שנתת בי" - עצם החיים ממך; "מתיר אסורים, פוקח עיוורים, זוקף כפופים" - גם על הטובות שאנו רגילים בהם כל-כך, שקשה לנו לדמיין את חסרונן, גם עליהן אנו מודים לו יתברך. "שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אי-אפשר לעמוד ולהתקיים לפניך" - אפילו את הכלי שבו אני מקבל את השפע, אתה נתת לי.

כך חש  אמר דוד המלך, אחרי שאסף את הכסף לבניין בית המקדש: "והעושר והכבוד מלפניך, ואתה מושל בכל, ובידך כוח וגבורה וגו', " וכי מי אני, ומי עמי, כי נַעְצֹר כח להתנדב כזאת, כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דברי הימים א' כ"ט י"א) מבאר בעל ה"מצודת דוד":  "מי אני'" – רצה לומר וכי עוצם ידינו גדול כל כך לעצור כח להתחזק לאסוף הון להתנדב נדבה גדולה כזאת?! -"כי ממך" - כל העושר הזה בא ממך והבא מידך חזרנו ונתנו לך". (שביבים מתוך  מאמרו של הגר"י שפירא שליט"א)