דוד ברוורמן

יהודי לעולם לא לבד

לראש הישיבה הייתה בת אחת ויחידה. כשהתחילה מלחמת העולם הראשונה,  ניסו רבים לברוח, אך ראש הישיבה לא נטש את הספינה, הוא נשאר עם הבחורים. אחד מהם היה אהוב עליו במיוחד ואף הצליח לברוח ועלה לארץ. לאחר השואה בירר הבחור וגילה שראש הישיבה נספה על קידוש ה' הי"ד, אך בתו ניצלה, ורחמנא ליצלן התחתנה עם גוי ויש להם בן. אותות המלחמה פגעו ביהדותה, עד שהלכה והתנצרה, ואת בנה שלחה לבי"ס נוצרי.

הבחור, שהעריץ את ראש הישיבה לא היה מסוגל לחשוב שבתו היחידה תחייה כך את חייה , רחוקה כל־ כך מדרך אביה. הוא החליט להיפגש איתה במקום מגוריה בבלגיה, שלח לה מכתבים וניסה לדבר על ליבה, אך לא זכה לתגובתה. הוא ניסה להשיג את מספר הטלפון של המפעל בו עבדה. וכשהצליח לתקשר איתה, היא ניתקה לו בפנים. הוא לא וויתר, עלה על מטוס לבלגיה והגיע למקום מושבה ליד העיר גנט.

הגיע אל הבית ודפק בדלת. היא פתחה, זיהתה אותו ומיד טרקה לו את הדלת בפנים. הוא היה בהלם, אך לא וויתר, והתחיל לדפוק שוב ושוב על הדלת. בסופו של דבר היא פתחה בזעם וצעקה עליו: "מה אתה רוצה ממני?! תן לי לחיות! חתכתי את השרשרת שלי ואני לא רוצה להיות יהודיה!"  אחרי שצעקה עשר דקות, היא הפסיקה כדי לנשום לרגע, ואז הוא אמר לה: "אני צמא נורא, אולי אפשר לקבל כוס מים?" והיא אמרה "בסדר, אבל תחכה בחוץ". "את יודעת אני עומד פה כמעט שעה, אולי את יכולה להוציא לי גם כסא?" הלב היהודי שלה התרכך, היא הכניסה אותו הביתה, אך אמרה לו – "אני לא רוצה להתווכח על כלום, ולא רוצה שתחזיר אותי בתשובה!". "בסדר", הוא התרצה. "אבל את יודעת שאבא שלך היה כמו אבא גם עבורי. ספרי לי בבקשה על הרגעים האחרונים שלו בעולם הזה".

היא התחילה לספר, ותוך כדי דיבור היא בכתה: איך באמצע התפילה הם הרגו אותו... הלב נקרע. כאשר סיימה, קם, הלך לכיוון הדלת, ואמר: "אני הולך, אך ברצוני לומר לך רק דבר אחרון: המפתח נמצא אצלך". היא לא הבינה, ושאלה: "איזה מפתח, על מה אתה מדבר?". הוא לא ענה, המשיך ללכת ושב ואמר: "דעי לך, שהמפתח נמצא אצלך".

היא המשיכה ללוות אותו והתחננה "על איזה מפתח אתה מדבר?". הוא עצר, ואמר: "הייתה מלחמה עצומה בין אבא שלך לבין הצורר יימח שמו. החלום של אביך היה שהנכד שלו יהיה יהודי. אבא שלך, שהיה הרבי שלי, חלם כל החיים להמשיך את השרשרת הדורות מהר סיני ולהעביר את מסורת התורה לדורות הבאים. להיטלר יש"ו היה חלום אחר לגמרי. החלום שלו היה שהנכד של סבא שלך לא יהיה יהודי, שלא יהיו יהודים בכלל. המפתח מי ינצח במלחמה הזו, אבא שלך או הצורר, נמצא אצלך". ובמילים האלה הוא יצא מהבית.

הוא נכנס למכונית וראה אותה נכנסת הביתה, מסיטה את הווילון ומביטה בו. הוא אמר לנהג, "תניע את האוטו, אבל עדיין אל תיסע". אחרי כמה דקות היא רצה החוצה ואמרה: "בסדר, אני רוצה שאבא שלי ינצח. אבל איך אני עושה את זה?! התחתנתי עם גוי. אם אתה רוצה, תיקח את הבן שלי ותחנך אותו להיות יהודי". האיש ענה לה: "אבל הילד לא מכיר אותי. אקח אותו רק אם תבואי איתי לארץ". היא רצה פנימה להכין מזוודה, שניהם נסעו מיד לבית הספר הקתולי, אספו את הילד ונסעו לשדה התעופה. רבה של ת"א  הגרי"מ לאו שליט"א, שסיפר סיפור זה, סיים ואמר: "אני מכיר את הבן הזה, כיום הוא אחד מגדולי הרבנים בישראל".

עם התגלות יוסף הצדיק לאחיו הנדהמים. ביקש יוסף למהר לבשר לאביו על קיומו ועל מעמדו. ואכן, כך נעשה :  " וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשׂאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מ"ה כ"ז) מבאר שם רש"י: "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת: "עגלה ערופה" זהו שנאמר: "וירא את העגלות" אשר שלח יוסף ולא נאמר "אשר שלח פרעה".

יש להתבונן בדברי רש"י לשם מה היה זקוק יעקב אבינו לסימנים? מדוע למד יעקב עם יוסף לפני שפרש ממנו דווקא פרשת עגלה ערופה? למה היה כה חשוב ליוסף להראות לאביו לאחר עשרים ושתים שנות ניתוק שהוא עדיין מונח בעניין "עגלה ערופה"? ומדוע כתוצאה מאלו הסימנים נאמר: “ ותחי רוח יעקב אביהם”?! כן יש להבין מנין שדווקא העגלות הן  היוו סימן לסוגיה שלמדו יעקב ויוסף טרם הפרידה, הלא יש הטוענים שהמצרים המציאו את הגלגל... ומה יותר פרקטי מאשר לשלוח  את הכבודה בעגלות?

מבארים המפרשים שיש כאן מסר עמוק ונפלא הנלמד לדורות ממעשה זה. דברים לא מתרחשים בעולם סתם כך, לא לחינם למדו יעקב אבינו ויוסף סוגיה זו.  היו שם מסרים סמויים שלימדו אביו בדרכו אל מהמורות החיים.

לכשנתבונן בפרשת עגלה ערופה  ניווכח שיש קשר בין תוכן פרשה זו לשליחותו של יוסף למצרים. כידוע מצוות "עגלה ערופה" מתקיימת כאשר הגיע אורח לעיר, אך איש לא שם לב אליו, ולבסוף מצאוהו הרוג בקרבת העיר, ולא נודע מי הכהו, זקני העיר הקרובה אל החלל רוחצים את ידיהם במים במקום עריפת העגלה, מתוודים ואומרים: “ ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כ"א ז) שואלים חז”ל: "וכי יעלה על דעתנו שזקני בי”ד שופכי דמים הם?! אלא שלא בא לידינו, ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו, בלא לויה" (סוטה פ”ט, ו'). כתוצאה מדין זה תקנו חז"ל שצריך ללוות את האורח ארבע אמות. יש להתבונן וכי מה יעשו אותם ד' אמות? כיצד הם יגנו עליו מפני הרוצחים?

שמעתי לבאר מאת הגר"מ נויגרשל שליט"א הנה, למדונו חז"ל על מהותם של שני ימי הדין של ראש השנה.  היום הראשון, הוא בבחינת דין קשה, ואילו היום השני הדין -רך יותר. מהיכן זה נלמד? מבאר מרן הגר"א דסלר זצוק"ל נאמר במשנה:" בראש השנה  כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" (ר"ה א-ב) ומבאר רבי עובדיה מברטנורא : "ככבשׂים הללו שמוציאין אותן בפתח קטן זה אחר זה לעשׂרן, ואין שניים יכולים לצאת כאחד" ומאידך נאמר שם: "וכולם נסקרין בסקירה אחת"! נשאלת השאלה האם דנים אחד אחד או סקירה אחת?  מיישב הרב דסלר שהדינים בר"ה מתרחשים בשתי צורות, ביום הראשון של ר"ה  דנים כל אחד בפני עצמו, על זכויותיו וחובותיו כאדם בודד, האם הוא מימש את חובתו בזה העולם.  וזהו דין קשה! "כי מי יצדק לפניו בדין"?! אך ביום השני של ר"ה הדין הוא על כלל הציבור וכשדנים את הכלל כול יחיד נמדד כחלק מהכלל. וזהו הדין הרך יותר כי יש לכול יחיד את הזכויות של כל הציבור.

המושג: "לויה" ביהדות אין משמעותו ללכת 'אחרי' מישהו, אלא הכוונה 'ביחד'  'עמו' כפי שלאה אמנו נתנה את השם לבנה השלישי: 'לוי' ובאומרה: "הפעם יִלָוֶה אלי אישי" (שם כ"ט ל"ד)  מבאר האונקלוס: "יתחבר עִמִי בעלי".  שבט לוי תמיד היה מחובר לתורה למקום המקדש ולקדושה. מפני כן הוא לא חטא בעגל כי הקשר שלו לקדושה היה בל ניתן לניתוק. כמו לשון הפסוק במשלי: " כי לוית חן הם לראשך" (א' ט')  מבאר רש"י: "לוית חן"- חִבור של חן הם לראשך, כלומר התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן"

רעיון זה נמצא במצוות לווית המת, אדם נפטר מזה העולם, ועומד לתת דין וחשבון בפני בית דין של מעלה, אנו החיים מלווים אותו, ומצהירים בזאת שהנפטר הוא לא לבד, הוא חלק מן הציבור, וכשהציבור יוצא ללוותו הוא מעניק לו את זכות הציבור.

כך גם כשיהודי יוצא לבדו לדרך, מקום שמידת הדין מרחפת רחמנא ליצלן  כפי שנאמר בחז"ל: "כל הדרכים בחזקת סכנה" (ירושלמי ברכות ד) וע"כ מצווים אנו ללוותו  להגן עליו, כי הוא חלק מן הציבור, וע"כ מוטלת החובה על כל אחד מן הציבור ללוות את האורח, שלא יחוש לבד! וע"י הלוויה תהיה לו כהגנה רוחנית ע"י זכויות הציבור.

יוסף הצדיק כנער צעיר, עומד להיפרד מאביו לעשרים ושתים שנה, עומד ללכת לבד, להתמודד לבד, להילחם לבד, להקים את משפחתו לבד. אביו לומד עמו טרם צאתו את סוגית: "עגלה ערופה" כמדריך ומורה דרך לחיים.  יעקב אבינו שולח את יוסף לשכם, המקום הזה הוא מקום המוכן לפורענות רוחנית – שם קלקלו השבטים, שם עינו את דינה, ושם נחלקה מלכות בית דוד – שם הייתה לא רק סכנה גופנית, אלא גם סכנה רוחנית. ולכן היה חייב יעקב לצייד אותו במזון רוחני שיהיה מסוגל להתמודד עם כל המזיקים והסכנות שבדרך.

 וזאת מלמדו  אביו: "דע לך יוסף אתה לא לבד!! אני אתך, אבותיך עמך, וכל כלל נשמות עם ישראל מלווים אותך, עיני עם ישראל נשואות אליך, בכול קושי והתמודדות, תחזיק מעמד והישאר צדיק "   וע"כ בבוא היום כעבור 22 שנה כאשר שולח יוסף את העגלות לאביו הוא מרמז לו שהמסר הופנם, נשארתי אותו יוסף בטהרתי, תמיד חשתי את דמות אבי עמי. כך גם גידלתי את ילדי כאילו הם סמוכים על שולחן סבם.           

כאשר יוסף שולח לאביו שהוא עודנו חי בארץ מצרים, מקום של מרכז טומאת עבודה זרה , הוא שולח לו סימן שהוא נשאר באותה דרך ובאותה צדקות כשהיה בבית אבא. כך ידע יעקב כי יוסף עדין חי מבחינה רוחנית, כי הלוויה אשר נתן לו בתחילת דרכו ביציאתו לשכם, הם שמרו עליו מפני טומאת מצרים,

ולכן: “וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם”. כאשר הוא רואה את הסימן של “העגלה הערופה” – אז נרגע, כי ידע שהצליח בחינוך שנתן ליוסף, הוא עמד בכל הניסיונות והחזיק מעמד בכל טומאת מצרים, ולכן: “וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב”.

רעיון זה הוא אבן דרך בחינוך ילדי ישראל, אם כל הורה ומחנך יחוש את השליחות בהענקת הליווי הרוחני לכל ילד יהודי ההולך לצעוד את צעדיו בעולם, יהיה בכוח לווי זה  החוסן והשמירה בשרשרת הדורות הנצח של עם ישראל.