דוד ברוורמן

מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ               

הרב אילן ב. מפעיליה הנמרצים של ארגון "ערכים" בצפון , ערך ביקור בית אצל משפחה חילונית באחד מהיישובים בסביבה, הוא ניסה לשכנעם להירשם לסמינר. ניסיונות השכנוע עלו בתוהו. התברר שסיבת הסירוב נעוצה במילה אחת: כ ס ף...  המחיר, למרות הסבסוד, היה יקר להם. לאחר מסע שכנועים הם הסכימו לשלם את מחצית הסכום. כשאת המחצית השנייה לקח על עצמו הרב ב. למחרת בסיום סדר הלימוד בכולל הוא התרים את  חבריו האברכים. כולם רצו לתרום. וכדי לזכות את כולם לקח מכל אברך עשרים שקלים, ובכך הושלם הרישום של המשפחה לסמינר.

המשפחה אכן השתתפה בסמינר, הפנימה את המסרים, ובטיפול מסור של הרב ב. חזרה כל המשפחה בתשובה, עקרה ממקום מגוריה ועברה אל היישוב רכסים. אבי המשפחה, ר' יוסף, הפך להיות אברך בן עליה.  

אלא שבכך לא תם הסיפור. לאחר כמה שנים התייצב ר' יוסף בפתח משרד ערכים בצפון, וביקש להצטרף לפעילות: "אתם הייתם שליחים של הקב"ה, ועשיתם עמדי חסד נצחי, יצאנו מאפילה לאורה, חייב אני כהכרת טובה להקב"ה, לעשות אותו דבר לאחי הטועים". ר' יוסף צורף לצוות הרישום לסמינרים.

מאז עברו כשלושים שנה, ר' יוסף עשה חייל במלאכתו, אחד מאנשי הצוות בדק לאחרונה במחשב כמה משפחות זכה ר' יוסף לרשום לסמינרים עד כה, התשובה הדהימה את כולם: שלושת אלפים ארבע מאות ארבעים ושמונה משפחות!!!            

פרשת שמות עוסקת בהרחבה בתהליך גדילתו של רבן של ישראל, משה רבינו. בתיה בת פרעה שמשתה אותו מן היאור ואימצה אותו לבן, העניקה לו את השם "משה". בנימוק: "כי מן- המים מְשִׁיתִהוּ "  שם זה נקבע לדורות,  ואף לתורה עצמה קוראים "תורת משה" לדורי דורות. 

 מקשים בעלי התוספות, שהיה מן הראוי לה לקרוא למשה 'משוי' או 'נמשה', שהרי 'משה' פירושו מושה את האחר, בהווה,  אולי גם בעתיד, אך כאן היא מציינת: "כי מן המים משיתיהו" על העבר!?

ואכן בבעלי התוספות כתוב שבתיה בת פרעה לא ידעה את שפת לשון הקודש והשם 'משה' טעות הוא. אולם הדבר תמוה, כי כיצד זה יתכן  שהקב"ה הסכים עמה על השם הזה, המבוסס על טעות בשפת לשון הקודש?!

ובכלל יש להתבונן בתוכן עצם השם "משה", הרי למדונו חז"ל שנתנו לו למשה רבינו עשרה שמות המבטאים את מהותו וייחודיותו: כמו אביגדור , חבר, יקותיאל, טוביה, וכו. כאשר כל שם מסמל את אשר פעל משה רבינו בכלל ישראל.

אך נאמר בילקוט שמעוני: "עשרה שמות היו לו למשה... אמר לו הקב"ה למשה: חַיֶּיךָ- מכל שמות שיש לך, איני קוראך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה – "ותקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו..." ומדוע?

במדרש רבה נכתב: "מכאן אתה למד שׂכרם של גומלי חסדים. אף-על-פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתוּ בתיה בת פרעה, ואף הקב"ה לא קראו בשם אחר. "

ועדיין  יש לברר את פשרו של השם,  שהרי ידועים הם דברי מדרש "שכל טוב" על דברי הפסוק בתהילים :" לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ד' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ (מ"ו ט') : אל תקרא שַמות, אלא שֵמות, שמו של אדם הוא- על מעשיו" ומכאן מתעצמת התמיהה, האם באמת השם משה הוא חסר תוכן ומשמעות ורק מפני כבודה של בתיה נתן לו שם זה לדורי דורות?!

רבי עובדיה ספורנו מבאר ביאור נפלא ובו מוסר השכל עצום  : "ותקרא שמו משה"- ממלט ומושה  אחרים מצרה. "ותאמר כי מן המים משיתיהו" הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים"

יסוד זה רצתה בתיה להחדיר למשה כבר מקטנותו, כשקראה את שמו משה  היא לא מציינת רק את הפעולה שעתה עמו בעבר, אלא היא בעיקר מציינת את הדרישה ממנו לעתיד, כאומרת לו: כמו שאני  לא התעלמתי מבכייך שבקע מתוך התיבה, והושטתי את ידי להצילך, פרשתי חסותי עליך, גידלתיך, רוממתיך, כך עליך לעשות הכול להיות מושה אחרים מתוך מצוקתם! חייך הרי ניתנו לך במתנה בס"ד, וזאת בעקבות תשומת הלב שלי, ומכאן שעליך יש דרישה מיוחדת לעתיד למשות כל יהודי באשר הוא.

וביתר ביאור, משה רבינו נולד בדור שבו העם היהודי מעונה בפרך, דור שבו עוללים מושלכים אל היאור, דור של עבדות וקדרות. בדור הזה זכה משה להינצל מהתופת; משה גודל בבית מלכים, ובזמן שאחיו סובלים ומתענים- הוא מלא כל טוב ומתענג.

בתור ילד הוא גדל עם הידיעה שהוא זכה, בעוד שאחרים לא זכו. את עוצמת האחריות לדבר הוא שומע כאשר קוראים לו בשמו משה - הוא נקרא כך ע"י בת פרעה שמשתהו מן המים.

ש מ ו  מ ז כ י ר  ל ו  את הצלתו מטביעה במצולות. הקריאה "משה" מהדהדת באוזניו ואינה נותנת לו מנוח. כליותיו זועקות: "משה! ראה את אחיך... היכן אתה והיכן הם"?!

מתוך כך, משגודל משה, הדבר הראשון שהוא עושה - "ויצא אל אחיו וירא בסִבלותם".  הוא מבין את עומק האחריות הרובצת על כתפיו.  משה, שנמשה וניצל, הופך להיות המושה של אחיו, שמצילם.

 מסופר על הרבי בעל התניא זי"ע שבביתו התגורר גם בנו ממלא מקומו רבי דובער זי"ע עם משפחתו. בנו נודע בכוח התרכזותו העמוקה ודביקות מאין כמותה. בעת לימודו או תפילתו לא היה מרגיש כלום מהמתרחש סביבתו.

פעם, בהיות רבי דובער שקוע בלימודו, ובקרן זווית בחדרו הייתה עריסה ובה בנו התינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אך הוא לא הרגיש בדבר. אולם, אביו, אף שדירתו הייתה בקומה העליונה וגם הוא היה שקוע באותו שעה בלימודו, שמע את צעקת התינוק. הפסיק את לימודו וירד לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו הרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו נינוח בשלווה. ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו.

לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח אביו את בנו ואמר: " לא יתכן לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה ענין שהוא, ויהיה אפילו ענין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד יהודי בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד יהודי בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן שיפסיק השומע מעניינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות את החסר לילד".

אך עדיין צריך הסבר מדוע מדגישה בתיה: "כי מִן המים מְשִׁיתִהוּ " מדוע כה חשוב לציין בשמו את החילוץ וההוצאה הם דווקא ממים?

המהר"ל בגבורות השם (פרק י"ח) פותח בפנינו צוהר בעומק מושג 'המים' בתורה. (מתורגם) המים הם חומר חסר כל צורה, אין לו צורה ויזואלית או גיאומטרית, אחד מתכונותיו היא, שכּול תבנית שלתוכה נשפכים, מקבלים המים את צורתה.

מלמדנו המהר"ל שאחד מן המאפיינים של מושגים רוחניים  נעלים, הוא שיש להם  'צורה ייחודית' כלומר, הגדרה מהות מדויקים, אך בשונה ממנו החומר הגלם הפיזי אין בו צורה, אמנם יש לו צבע, ייחודיות, ומאפיינים שונים, אך אחרי הכול הוא חסר צורה , בידי הפסל והאמן לחקוק צורה בחומר ולקבוע את הייחודיות של כל פרט ופרט. המים מייצגים אפוא את ההפך הגמור לצורה ולייחודיות. הם חסרי צבע ולצורה לחלוטין, אין בהם  כל ייחודיות, כך שהם מסמלים את שׂיא חוסר הצורה.  

משה רבנו נחשב לבן אנוש שהגיע למדרגה הנעלה ביותר, לאישיות בעלת צורה המשמעותית ביותר עלי אדמות. כפי שכותב הרמב"ם (בפירוש המשנה סנהדרין פרק י) בעיקר השביעי משלושה עשר עיקרי אמונה: "שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי". לכן, אומר המהר"ל, משה מגלם באישיותו את הצורה הייחודית הנעלית ביותר, את האנטי תזה למים, שכן כאמור, המים מסמלים את החוסר הצורה.

בִּתיה בת פרעה הרגישה שהתינוק שבוכה כעת, עתיד גדול נכון לו, הוא הולך להיות "אבי הנביאים" שלא יקום עוד אחד כמותו: "אשר ידעו ד' פנים אל פנים", ומנין ידעה?  מביא רש"י את דברי המדרש על לשון הפסוק: "ותפתח ותראהו" - את מי ראתה? הילד; זהו פשוטו. ומדרשו: שראתה עמו שכינה (שמות רבה; בבלי סוטה י"ב:). היא משתה מן המים את הצורה, גברה על געש המים והמית הגלים, סללה דרך איתנה ויציבה למנהיג היהודי הדגול ביותר.

בתוך כל החושך המצרי זוהרת דמותה של בִּתיה בת פרעה המלמדת  מוסר השכל לכל יהודי באשר הוא, בכול מצב שהוא נמצא, גם בתקופה שרב הבלבול על הברור, והאור בקצה המנהרה מתקשה להאיר, תפקידו הוא להרים את הראש מעל גלי ומשברי החיים, להיות משוי מן המים למצוא את הצורה הייחודית לו, לפרוש כנפיים ולהביט אל העתיד, אל הפוטנציאל הטמון בו ולממשו. ובאותה מידה עליו להביט אל סביבתו להאזין  לתינוקות והילדים ש-מאיזו סיבה שהיא "נפלו מעריסתם" נותקו מעריסתם היהודית, והם בוכים – בקול גדול או בקול חרישי, מתוך מצוקת נפשם, שהיא חלק אלוק' ממעל, וצמאה לדבר השם. עליו להרימם, לעודדם, לחזקם, ולהובילם אל חיק אביהם שבשמים.