דוד ברוורמן

הקרשים המופלאים

ראש ישיבת קול תורה הגאון רבי הרב אלחנן קונשטט זצוק"ל נזקק בהזדמנות כלשהי להיכנס לחנות למוצרי פרזול ברחוב יפו בירושלים. כאשר נכנס לחנות, גילה שבעל הבית יצא לזמן מה מחנותו, ועל כן עמד והמתין לבעל החנות, כשהוא מהרהר בדברי תורה.

תוך כדי המתנתו נכנס לחנות אדם בעל חזות חילונית מוקפדת, וכאשר ראה שהמוכר איננו, שאל את הרב קונשטט: "מיהו בעל החנות?" ענה לו הרב: "אין לחנות בעלים!" שאל הקונה: "אם אין לחנות בעלים, מי הביא את כל המוצרים?" ענה הרב: "האם לא שמעת? בשבוע שעבר אירע פיצוץ אדיר במפרץ חיפה, מהפיצוץ הגדול הזה נוצרו אטומים ומולקולות. הרוח נשאה את האטומים והמולקולות ומהן נוצרו החנות ותכולתה"...

הקונה חשב שלפניו עומד אדם שאינו שפוי בדעתו ואמר לרב: "אדוני, נראה לי שהנך זקוק לטיפול וסעד נפשי דחוף ביותר, וכי יכול להיות שמפיצוץ נוצרה חנות? ראה כמה הכול מתוכנן ומסודר כאן, וכי פיצוץ הזורע הרס יסדר כל פריט ופריט אל מקומו הראוי והמדויק?? הלא אף אדם הגיוני לא יקבל הסבר משונה כל כך?".

ענה לו הרב קונשטט: "האני הוא המשוגע? הלא יש אנשים האומרים שלא רק החנות נבראה מפיצוץ, אלא תבל ומלואה!!! וכי יתכן הדבר שמפיצוץ נוצר העולם כולו? ומדוע בכל זאת יש המאמינים שכך נברא העולם, אף על פי שדבר זה אינו הגיוני?! התשובה היא כי נח להם לומר כך, כדי שיוכלו לחיות כרצונם, כתאוותם,  וגאוותם אינה נותנת להם להכיר שיש בורא ומנהיג מעליהם!".

פרשת תרומה פותחת את סדרת הפרשות העוסקות בהקמת המִשכן וכֵּליו. אותו מִשכן ששימש את אבותינו במדבר, וגם שנים רבות לאחר כניסתנו לארץ - בשילה, במצפה, בגבעון ובבית שמש - עד שהגיע לירושלים. המשכן בנוי היה מארבעים ושמונה עמודי עץ ענקיים. כל עמוד התנשא לגובה עשר אמה (כחמשה מטרים), ברוחב אמה וחצי על אמה.

על עצים מופלאים אלו נאמר בפסוק: "ועשית את הקרשים למשכן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (שמות כ"ו ט"ו)    נשאלת השאלה א. כיצד הגיעו העצים לעם ישראל הנמצא במדבר? ב. מדוע דווקא עצי שיטים? ג. מה כוונת התורה 'עומדים'? ד. מדוע התורה מדגישה: "ועשית את הקרשים" היה ראוי לומר: " ועשית קרשים" מדוע "הקרשים" – ב-ה' הידיעה. בניגוד לכל כלי המשכן האחרים?

רש"י במקום מביא את דברי המדרש: "מהו הקרשים- מאותן העומדין ומיוחדין לכך- יעקב אבינו נטע ארזים במצרים, וכשמת צווה לבניו להעלותם עמהם, כשיצאו ממצרים ואמר להם- שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים, 'ראו שיהיו מזומנים בידכם'. הוא שיסד הפייטן בפיוט שלו: "טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן."

ואכן, כך משמע גם מפרשת ויקהל, שם מתואר הביצוע בפועל של המשכן, והתורה מלמדת אותנו, שאת עצי-השיטים הביאו "כל אשר נמצא איתו עצי-שיטים"- הרי שהעצים היו בידי בני-ישראל עוד ממצרים. (שמות רבה ל"ג)

מה אנו למדים מזה? הרי אפשר היה לקחת כמה קרשים גם במדבר. בני ישראל הגיעו למקום ששמו 'אֵילים'. היו שם שבעים תמרים- עצי דקל. וכי אי אפשר היה להמציא מהם כמה קרשים למשכן? הרי גם בהיותם במדבר יכלו לקנות עצים מסוחרי הגויים או לשלוח שליחים ליער הקרוב ולהביאם משם.

הגמרא במסכת יומא (ע"ב.)  מביאה כמה פירושים למילה 'עומדים' נציין שנים מהם: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: "עצי שטים עמדים"...- עומדים – "שמעמידין את צפויין". ב. עומדים, שמא תאמר אבד סברן ובטל סכויין - תלמוד לומר עמדים - שעומדין לעולם ולעולמים".

יש להתבונן בשני הביאורים, מה משמעות המילים: "שהם מעמידים את ציפוי הזהב שעליהם"? כן יש להתבונן למה התכוונו חז"ל באמרם: "שעומדין לעולם ולעולמים." ?

מסביר רבינו בחיי (שם): "והענין לומר כי אף על פי שהמשכן והמקדש עתידין ליחרב, וכלי הקדש הגופניים עתידים שיאבדו בגולה, אין להבין שכשם שפסקו למטה כך פסקו למעלה תבניתם ודוגמתם, ח"ו !! אבל הם עומדים וקיימים לעולם, ואם פסקו למטה עתידים לחזור לקדמותם".

כלומר, החלק החומרי של משכן השם, עלול  הוא להיחרב, אולם החלק הרוחני שבו הוא  לנצח. ומפני כן כשאנו מציינים כיום את "חורבן הבית" אנו מציינים  את היעדר והחיסרון הנראה לעין בשר. אך מהמבט הרוחני פנימי, שם יש רובד גבוה יותר, בבית מקדש של מעלה, שם אין שום חורבן. ברובד הזה המקדש חי קיים ועומד.

ולאור דברים אלו מחדש רבינו בחיי ביאור חדש ומופלא בפשר דברי חז"ל: "שהם מעמידים את ציפוי הזהב שעליהם" וז"ל: "קרא - צפוין הכח שהם מצפים לו". כלומר, שהמקור לציפייה להחזרת השכינה לציון יונקת את כוחה מהקיום הרוחני-שמימי של בית המקדש של מעלה בהווה. עצם היות בית המקדש הרוחני קיים ועומד, הוא, הוא, הכוח שמעורר את הצפייה התמידית לבניין  בית המקדש בקרוב. שכן, כל דבר שהאדם מצפה לו יש בו דבר והיפוכו. מצד אחד הוא חסר לו, ולכן הוא מצפה לו. ומאידך מצד שני, אם הוא מצפה, סימן שבאיזה שהוא מקום הוא כבר קיים בהווה, בתוכו, בחלומו.

לאור זה ניתן כעת לקבל אור חדש על דברי המדרש בהיסטוריה עתיקת היומין של קרשי המשכן עצי שיטים. במעשהו של יעקב אבינו הסתתרה כוונה עמוקה: הוא ביקש למסור ביד בניו נחמה, שבכוחה יוכלו לשאת את סבלותיה של הגלות הנוראה. לא היה די להם בהבטחה המילולית "אנוכי אעלך גם עלה". את הנחמה שאבו מעצי-השיטים. הם ראו את העצים הללו, וזכרו את ההבטחה על הגאולה ועל בניית המשכן באמצעות עצי-השיטים.

עצים השיטים עומדים לעולם, לא רק לאחר החורבן, אלא אפילו קודם הקמת המשכן. נראה שיעקב אבינו לא ביקש רק לדאוג לבניו לצורך הפשוט של עצי שיטים לבניין המשכן. יעקב אבינו רצה לטעת בליבותם של בני ישראל במצרים את הצפייה למשכן, את הצפייה לגאולה. עצי השיטים העמידו את הצפייה לישועה, עוד קודם שנבנה המשכן. כיצד? עם ישראל נטע עצי שיטים, טיפח אותם וגידל אותם בתוככי הגלות המצרית. לאורם, ולצילם, התחנכו ולמדו ילדי ישראל מינקותם – אנו מצפים ליום שבו נגאל, ונבנה את משכן השם. לימדנו יעקב במעשה הנטיעה יסוד חשוב - צפייה לישועה אינה רק געגוע ותקווה, אלא צפייה הבאה לידי ביטוי במעשים בפועל.

בדברי המדרש יש הדגשה נוספת, שיעקב הביא את העצים למצרים. הוא לא הסתפק בנטיעת ארזים במצרים, אלא הביא עמו את השתילים מארץ-ישראל. דבר זה מחזק את הנחמה והעידוד, כאשר בני-ישראל רואים בעיניהם את הארזים שהובאו מארץ-ישראל, המבשרים להם כי הם עתידים להיגאל.

ויש להוסיף, שהדגשה יתרה על הנחמה אנו מוצאים גם במקורו של פירוש זה - רבי תנחומא, מלשון תנחומין. זוהי הנחמה שמנחמים את עם-ישראל השרוי בגלות, שיראה בעיניו את העצים שמהם ייבנה המשכן בבוא עת גאולתו.

תובנה  נוספת ניתן להפיק מסוגיה זו מבאר הגרי"מ לאו שליט"א (מעובד) מדוע היו זקוקים ישראל דווקא לאותם עצים שנטע יעקב אבינו, ללמדך, הוראה לדורות, שהרי נאמר על המשכן: "ושכנתי בתוכם" ומלמדנו רבינו האלשיך הק' שהכוונה לתוך ליבותיהם של עם ישראל לנצח. וע"כ אם משתוקק היהודי להביא להשראת השכינה לבחינה של: - "ושכנתי בתוכם" – הרי זה בתנאי שיש מסורת ומורשת אבות. בתנאי שיש המשכיות של "דור לדור יביע אומר". לכן, רק מן הקרשים הללו, שיעקב אבינו שתל לפני ארבעה דורות, ברדתו מצרים - נצטווינו להקים את המשכן. אכן, יכלו בני ישראל  להשתמש בעצים אחרים שמצאו אי-שם בנווה, או בקדש ברנע, או בכל מקום על שפת ים סוף. אבל המשכן שהשי"ת מוכן לשכון בתוכו, של: "ושכנתי בתוכם", הוא רק אם הם יודעים להמשיך את מורשת בית אבא ובית סבא. יעקב אבינו עצמו לקח את האילן למצרים מהאשל ששתל סבא שלו, אברהם אבינו ("וייטע אשל בבאר שבע"). וכך מאברהם ליעקב ומיעקב ליוצאי מצרים, אלה ה-קרשים, בה' הידיעה, שמהם הוקם המשכן.

חידוש נוסף נפלא ביותר ראיתי בספר: "פני מלך" (מעובד) נאמר במדרש תנחומא בפרשתנו  מדוע דווקא עצי שטים, התשובה היא: "לכפר על שטות מעשה העגל". יש להבין כיצד עצים אלו שנטע יעקב אבינו דווקא הם יכפרו על מעשה העגל?

למדונו חז"ל שיסודה של עבירה נעוץ בדברי חז"ל: "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות", כאדם הצועד על סף תהום ומנתר שם בקלילות ובפזיזות, הרי כל תנועה שגויה או כל רוח קלה תפילהו אל התהום, כך הוא יהודי החי ללא כל חשבון, תכנון,  ומחשבה, יהודי זה  לא מתכוון לחטא במזיד, אך מאחר וחייו מתנהלים ללא כל תכנון ומחשבה, א"כ כמוהו כמי שאורחות חייו על סף תהום המה.

כאשר חלילה נפל בתהומות החטא, והוא עושה את חשבון נפשו, הוא מגלה שצורת חייו חסרת המחשבה והתכנון היא זאת שהובילה אותו לתהומות. זו "הרוח שטות" שהפלתו. ומכאן עליו להסיק מסקנות לנהל את חייו מתוך תכנון דייקני, לכול צעד מחייו, להרהר בעיקר בתוצאות של מעשיו. המסקנה העיקרית שעליו לקבל על עצמו היא שתמיד עליו לפעול מתוך מחשבה ושיקול דעת. ולעצור את הקולות הנובעים מן הדחפים הספונטניים.  

זהו שאמרו חז"ל ש"עצי שטים מכפרים" מכיוון שכשרואה החוטא את עצי השטים שניטעו עוד בימי יעקב אבינו מתוך הסתכלות ארוכת טווח, אף הוא בא לידי חיים שיש בהם תכנון, ובחיים שכאלו שוב אינו נופל לתהום החטא.   

נמצאנו למדים מעט על סודם של אותם קרשים מופלאים, קרשים עם נשמה, אשר תובנות ולקחים נטועים בהם לעוררנו ולחזקנו בעבודתנו הרוחנית בזה העולם. יהי רצון שנזכה לראותם בקרוב בבנין בית המקדש.