השבת והמשכּן

בכי קולני נשמע לפתע בינות לקהל. משתתפות סמינר הרווקות של "ערכים", שישבו והאזינו להרצאה בנושא השבת הסבו את עיניהם לכוון הבחורה שפרצה פתאום בבכי המר.       ש. היא גויה ילידת יפן הנמצאת בתהליכי גיור זה כבר שנה תמימה, היא הגיעה לסמינר בכדי ללמוד טוב יותר מהי יהדות. חלק מן המשתתפות בסמינר זה היו בנות מרקע דתי, שפרקו עול תורה ומצוות, במשך ההרצאה הן העירו הערות בכדי להתריס. המרצה ניסה ככול יכולתו להסביר את יופייה ותרומתה של השבת לעולם כולו, ובמיוחד לחיי המשפחה, אך הן הגיבו בזלזול. ש. שקול בכייה הדהד באולם פנתה אליהן בדמע : "אני לא זכיתי להיוולד יהודייה, אך אני כה חפצה להיכנס לחיק היהדות , עלי לעבור מבחנים קשים,  אני משתוקקת בכול מאודי להוציא את ה'דרכון היהודי' לחיים, אני מתאמנת על שמירת השבת לפי כללי ההלכה, אך נאלצת להדליק אש בעיצומה של השבת, וזה מאד קשה לי, אך  זו ההלכה: "גוי ששבת חייב מיתה". ואילו אתן, נולדתן על פסגת ה-אוורסט, יש לכם אזרחות יהודית מולדת ללא כל מאמץ, ואתן, ללא כול בושה, בועטות בה?! וכי טעמתם באמת  את טעמה של השבת?! "  קשה היה לה לעצור את הבכי .  בקולה הכאוב היא אמרה :"אם פג לכם תוקף הדרכון היהודי, אז הגיע הזמן לחדשו."

בעיצומו של יום הכיפורים, בעשירי בתשרי, דמותו הטמירה של רבן של ישראל, משה רבינו נראתה בענן. משה ירד מהשמיים. בפיו הייתה הבשורה: "וסלחתי כדבריך" , הקב"ה סלח לעם ישראל על חטא העגל. ובידיו  היו הלוחות השניים שניתנו בהוראתו  של הקב"ה כאות למחילה. למחרת היום, כינס משה את העם ובפיו בשורה גדולה נוספת : הקב"ה מבקש לבנות בית בתוך עם ישראל – "משכן" בו יגור עמנו בקביעות.

אך לפני שמוסר את פרטי המשכן מ"ר מקדים ציווי ידוע שנאמר בעשרת הדברות: "ששת ימים תֵעָשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון להשם". (שמות ל"ה) המפרשים כולם תמהים לשייכות ציווי זה לפרשתנו, וזה לשון אברבנאל:

"אם משה הקהיל את כל ישראל לצוותם על מלאכת המשכן ... למה התחיל במצות השבת? וכבר באה המצווה הזאת בפרשת המן ובסיני בעשרת הדברות ועל מעשה המשכן (בפרשת כי תשא) ומה צורך לזוכרה פה פעם אחרת?"

מובן לכול שהתורה כאן לא לחזור על הציווי כי אם לחדש דבר שלא היינו מעלים בדעתנו לולי הציווי. מיישב ה-אברבנאל:

"לפי שהיה אפשר שיחשוב אדם שהקמת המשכן היא יותר נכבד מכל הפעולות התורניות וכל שכן מהשביתה בשבת, לפי שהמעשה הקמת המשכן (המעשי) הוא יותר שלם מהשביתה והמנוחה... כי המעשה הוא מציאות והשביתה – העדר ... מפני זה אמר השם למשה שיאמר לישראל: "אך את שבתותי תשמורו" ... אתם לא תדחו את השבת מפניה אלא תשמרו אותה."

מהו העומק שמסתתר מאחורי רעיון ההשבתה בשבת? מדוע באמת היא גוברת על המעשה העצום של הקמת המשכן – היצירה שיקרה כ"כ בעיני הקב"ה ונכתבת בתורה בחמש פרשות רצופות?

שאלה זו התמיהה את האנטישמים שבכל הדורות וההסבר היחיד שמצאו הוא שמדובר בחבורת עצלנים. יהודים הם פרזיטים שלא אוהבים לעבוד ומצאו תירוץ לקחת יום חופש שבועי. שביעית מחייהם הם שובתים, לא כולל חגים ושמחות...

כך גם טען האנטישמי הגדול, המן הרשע, הגמרא במסכת מגילה (י"ג) מסבירה את טענת המן לאחשוורוש, שעליו להשמידם, שכן אלו אנשים שעסוקים כול הזמן  בחגיגות... ואינם משלמים מיסים ( מוכר?)  בשבתות ובחגים אסור להם לעבוד, ובשאר הזמן הם עסוקים בהכנות לכבודם :  "את דתי המלך אינם עושים"– שמוציאים את השנה בשה"י ופה"י – שבת היום, פסח היום...."

כדי להבין את עומק העניין עלינו להתבונן בדברי המלבי"ם בתחילת הפרשה, המחדד את ההבדל בין מלאכה האסורה בשבת לבין עבודה בשבת: וז"ל:" גדר 'מלאכה' שאמרה התורה "לא תעשו- מלאכה" (ולא אמרה: 'לא תעשו- עבודה') הוא העסק בדבר שיש בו 'אומנות' ומֶשַנֶה איזה חומר מן הדברים שבעולם לעשות בו 'חידוש ותיקון', להוציא  מעשה הדיוט ופעולה שאין משנה בו דבר, כמו טעינת משאות כבדות בביתו."

כלומר, התורה לא אסרה להתאמץ בשבת, אלא  אסרה ליצור בשבת. אין איסור לעבוד קשה בשבת, הדבר האסור בשבת הוא היצירה האנושית.

אבחנה חשובה זו מעצימה את השאלה המרכזית: מה באמת יעד השביתה מיצירה?

מסכת שבת פותחת בדיני הוצאה מרשות לרשות. דינים העוסקים בהוצאת חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים וכדומה. שואלים בעלי התוספות מדוע בחר רבי יהודה הנשיא לפתוח דווקא בדינים אלו הנמצאים בסוף ל"ט מלאכות, מדוע לא לפתוח למשל בדין איסור הבערת אש ביום השבת, איסור  שהתורה הדגישה במיוחד מכל ל"ט מלאכות?  

מרן הגר"י הוטנר זצוק"ל בעל  ה"פחד יצחק" במאמרו הראשון על השבת מלמדנו יסוד גדול בהבנת יעדה ויעודה של השבת, ממנו ניתן ליישב שאלה זו. על דיני "הוצאה מרשות לרשות"  נאמר בהמשך המסכת  במשנה  (פרק י) : " המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, פטור אף על הכלי, שהכלי טפלה לו."

מלמדנו בעל ה"פחד יצחק" (מעובד): לכשנתבונן בהלכה זו ניווכח בחידוש גדול, שהרי אדם שיוציא צלחת בשבת מרשות לרשות יהיה חייב, אך אם הוא הוציא צלחת ובה ומאכל פחות מהשיעור הרצוי (גרוגרת) אזי יהיה פטור! מכיוון שבשבת היסוד ההִלכתי המחייב מושתת על: "מלאכת מחשבת", מהי עיקר מחשבתו של האדם. כאן עיקר מחשבתו הוא מה שנמצא על הצלחת, הצלחת טפלה למאכל, ובכך היא יצאה מכלל מלאכת מחשבת, ואין היא סותרת את שביתתו. ומפני כן הוא פטור.

  נמצאנו למדים מהלכה זו:  אין עניין זה של "טפל ועיקר" אחד ממאות  הִלכותיה של השבת, אלא עניין זה מהווה את המהלך הפנימי של שביתת שבת בראשית. כלומר, בהלכה זו המבדילה בין "עיקר וטפל" אנו למדים את סודה וייעודה של שבת קודש.

ומרחיב שם לבאר את החידוש שהתרחש בעולם שנברא בעשרה מאמרות עד להופעתה של שבת בראשית. ואז כל הבריאה על כול מאפייניה  נהפכה לטפלה, לעומת  העיקר שהיא השבת שהיא עיקר העולם. ומסיים את דבריו: "וזו מטרת השביתה לעשות (בשבת) שינוי ערכים".

ננסה להתמקד בדברי הפחד יצחק : "וזו מטרת השביתה לעשות שינוי ערכים", מה משמעותה של מטרה זו ברובד הפשטני לכול יהודי באשר הוא.  

הנה, על ציווי שמירת השבת בפרשתנו מבאר רש"י:  "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון" – "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת". מסמיכות זו של בניית המשכן לשביתת השבת למדו חז"ל את מהות איסור המלאכה בשבת. כל מלאכה שהייתה נצרכת וחשובה לצורך בנין המשכן , נחשבת ל'מלאכה' גם לעניין השבת. ולהיפך שאינה נצרכת למשכן, אינה נחשבת למלאכה בשבת. מובן לכול שאין כאן איזה מין 'צירוף מקרים', אלא יש קשר עמוק ומכונן בין בניית המשכן להשי"ת לבין ייעודה של שבת קודש.

"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שם כ' י') מלמדנו הגרש"ר הירש זצוק"ל:  "תעבוד - לא לתפארת עצמך תעשה את מלאכתך, שבה אתה מושל בקרב עולמך, אלא ל"עבודה" היא  תהיה לך, לעבודה בממלכת השם, בשליחותו תעשה את מלאכתך ולמען עולמו, שבו הוא הניח אותך "לעבדה ולשמרה"  למען תרומם את העולם, בקניין, בעיבוד ובשינוי, מתחום השיעבוד הפיזי אל תחום התכליות של החירות המוסרית ועבודת השם ברוח זו".

כלומר, העבודה של ששת ימי המעשה של יהודי היא למען מטרה אחת: לבנות את מלכות השם בעולם החומר. ומהותה, לייעד את החומר ככלי לעולם הרוח. שיראו הכול שיהודי זה עם כוחותיו, כישרונותיו, ויכולותיו, שליח הוא של בורא עולם לרומם את החומר אל התכלית הרוחנית. כפי שעשו בוני המשכן, לקחו ל"ט מלאכות בעולם החומר ופעלו בהם את השינוי אל עולם הרוח.   

האדם קיבל בזה העולם, יכולת ליצור, לשכלל, להמציא, לבנות, לצמוח ולגדול. בורא עולם נתן לו כוח עצום , ביכולותיו לקחת חומר שחור נטול כל צורה מתוככי האדמה וליצור ממנו מטוסים וחלליות. לקחת פיסת עץ ולגלף בה עבודת אומנות מרהיבה. להקים עסק, ולהרוויח מיליארדים. אלא שכל זה אמצעי כדי לקדש שם שמים.

אך, סכנה גדולה טמונה בשליחות זו , האדם עלול לשכוח את היעד, האדם עלול להפוך את האמצעי למטרה, ולשכוח שתפקידו לקדש את החומר, לקדש שם שמים. 

ואז מגיעה שבת קודש, מטרתה היא לעשות את הבירור הנכון בין "העיקר והטפל", בין האמצעי למטרה, פעם בשבוע – והיהודי עוצר,  מתבטל ממלאכתו. לא עושה דבר לקידומו האישי, מתנתק מיצירה המניעה את האגו האישי, המסיחה את דעתו.  ועוסק כולו בעולם המחשבה.  כי השבת היא רגע ההתעוררות  וההתבוננות, לשם מה אנו כאן? במה אנו עסוקים ועוסקים? מה משמעות חיינו? האם לא נסחפנו וטעינו בסולם הערכים?  ייעודה של השבת למקד אותנו במטרה, לזכור יעד זה לימות החולין,  להוות משכן לבורא עולם, בבחינת: "בלבבי משכן אבנה".

שבת שלום