- פרשת אחרי מות - 

זה היה בעיצומם של ימי "ספירת העומר" לפני כעשרים ושלוש שנים, זכיתי להימנות בין חברי כולל "באר אברהם" שבירושלים.  ראש הכולל הגאון רבי ישעיה קרלינסקי שליט"א  ביקש שבמסגרת 'סדר מוסר', אחת לשבוע ימסור בתורנות אחד מבני החבורה שיחת מוסר. שיחה אחת בלתי נשכחת שנמסרה מפאר החבורה עדיין מהדהדת באוזני.

    הוא פתח בדברי הגמרא בנדרים (נ.) על מסכת חייו של רבי עקיבא ורעייתו. דברים הידועים לכל דרדקי.  מספרת הגמרא שרחל בתו של 'כלבא שבוע' התארסה עם רבי עקיבא בניגוד לרצון אביה. והוא בתגובה הדיר אותה מכל נכסיו. אך היא לא התרגשה מזה. ונישאה לו. מספרת שם הגמרא על  קשייהם הראשוניים. בימות החורף הם שכנו במתבן, ולנו על ערימת התבן. בבוקר היה רבי עקיבא מלקט את התבן שנאחז בשערותיה. רצה ר"ע לעודדה ולחזקה, והבטיח: " כשתהיה לי האפשרות  ארכוש לך תכשיט גדול של זהב שמצויר בו ירושלים". הרא"ש מבאר שכוונתו הייתה לעשות לה עטרה מיוחדת במינה הנקראת "עיר של זהב".

     ממשיכה הגמרא לספר שבא אליהו הנביא זכור לטוב, כדי לנחמם. נדמה כאיש עני, וקרא להם מפתח הבית: "תנו לי מעט תבן, אשתי ילדה ואין לה מצע שתשכב עליו!" הגיב ר"ע ואמר לה: "ראי, אדם זה אפילו תבן אין לו."  אמרה לו רחל: "זיל הוי בי רב"- לך לבית המדרש ללמוד תורה. הלך רבי עקיבא לבית המדרש ועסק בתורה עשרות שנים ונהיה לגדול התנאים - עמוד התורה שבע"פ." (המעשה מופיע 'באבות דרבי נתן' ובכמה מקומות בש"ס בשינויים קלים)  

      שאל הרב מספר שאלות:  א. מדוע שלחה רחל את רבי עקיבא ללמוד תורה , דווקא אחרי נחמתו בזה שיש אנשים במצב גרוע משלהם,  ולא אחרי שעודדה בהבטחה על התכשיט ?  ב. מה פשרו של העידוד בתכשיט זה. הרי רחל הייתה בתו המיוחדת של עשיר ירושלים, היא נמצאת כעת בשיא שפל העניות, אין לה את הצרכים המינימליים ביותר. במקום להבטיח לה שיפור במצבם העגום, הוא מבטיח לה את התכשיט  היקר ביותר בעולם של אז,  כפי הנאמר בגמרא שכאשר הוא לבסוף רכש לה את זאת, נתקנאו בה כל נשות ירושלים. כי גם העשירים לא יכלו להרשות לעצמם תכשיט כזה! פלא פלאות. וכי לתכשיטי יוקרה היא זקוקה?! ג. כן יש להבין את תגובתו של רבי עקיבא, אל מול בקשת אליהו הנביא. וכי איזה משמעות יש לנחמה שיש אנשים שמצבם גרוע יותר?

והשיב תשובה נפלאה, ומוסר השכל בצדה:  הגמרא במסכת כתובות(סב:)  מבארת  מדוע בחרה רחל בתו של כלבא שבוע להינשא עִם עַם הארץ ולא עם אחד מתלמידי החכמים הגדולים שהיו מצויים בירושלים. הגמרא מיישבת, שראתה שהוא: "צניע מעלי"- מבאר המרש"א שם שהכוונה שהיא ראתה בו כשהיה רועה את צאן אביה שהוא "צנוע ועניו". רחל ראתה בזה תשתית לצמיחה לגדלות בתורה. והתנתה עמו שאחרי הנישואין הוא ילך ללמוד תורה. למרות שמדובר ביהודי כבן ארבעים שאינו יודע קרא וכתוב!!  היא האמינה שזה אפשרי.  אך הייתה בה החכמה להמתין 'לרגע המתאים' לבקש את מימוש ההבטחה.

והרגע הזה אכן הגיע, כאשר רבי עקיבא עודדה בהבטחה  לתכשיט של 'עיר של זהב' ומאידך, נִחמה בזה שיש אנשים במצב גרוע מהם.  הבינה רחל שכעת, זה הרגע המתאים לבקש את מימוש ההבטחה!   רחל ראתה בתגובותיו - קוטביות חדה ביותר. מחד, שואף להגיע לפסגות כמו תכשיט של  עיר של זהב, ומאידך הוא מתנחם במעט התבן שיש להם!  היא הבינה שכאן טמון הסוד להצלחה בתורה.  כי כדי להעפיל לפסגות רוחניות יש לאחוז את החבל בשני הקצוות, מחד "ראשו מגיע השמימה" ומאידך: "סולם מוצב ארצה".

כלומר: " היודע לסמן לעצמו את הרצון לכבוש את הפסגה הגבוהה ביותר מחד, ומאידך, הוא מוכן לשלם 'בשמחה'  את המחיר הכבד, הוא אכן יצליח בע"ה לממש את חלומו."

כדי לזכות לתורה מלמדים אותנו חז"ל באבות פרק ו' נדרשים ארבעים ושמונה יסודות- מ"ח קניינים, כמו: "בתלמוד, בשמיעת האוזן, עריכת שפתיים, בבינת הלב, בישוב, במקרא, במשנה", וכו'.  אך יש לכך רשימה של 'מחירים' לא קלים כמו: " מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט סחורה, מיעוט שחוק, מיעוט תענוג, בקבלת היסורין,  ומאידך עליו להיות: "בשמחה, שמח בחלקו, לב טוב וכו' ". אה, כיצד? הניתן לחבר בין ניגודים כה קיצוניים?!

      התשובה היא, שבנפש האדם ישנם כוחות רבים ומגוונים המנוגדים זה לזה, וביניהם : 'שאפתנות' ו'הסתפקות'- העולם נחלק לשנים, בין 'השאפתנים' 'למסתפקים'. כל אחד מעלתו וחסרונו בצדו.  'השאפתנים'-  חיים ללא מנוח ורוגע, כל חייהם רוצים לטפס ולהשיג עוד ועוד.  הם אומנם מתקדמים, אך  גם משלמים מחיר כבד ביותר בתחומים רבים על שאיפתם חסרת המנוח להתקדמות.  ומנגד יש את 'המסתפקים', אלה 'השמחים בחלקם', הם מרוצים מהחיים.  טוב להם המוּכּר והידוע, נשארים כל החיים באותה כיתה...  הם וודאי יכלו להגיע בחייהם ליותר,  אך הם עייפים 'מראש'... מכדי להשקיע ולא לוקחים סיכונים.    

השלמות האחת  והיחידה בעולם  לאדם היא  'התורה' הקדושה, בה, ורק בה, יש  את היחס והאיזון הנכון  בין 'השאיפות' השמימיות  לבין 'השמח בחלקו'.  על היהודי לחיות  בבחינת: "ראשו בשמים" לבקש לטפס כמה שיותר גבוה. לקחת אחריות על עצמו. להפנים ש"אם אין אני לי- מי לי". לנצל את הכוחות שנתנו לו משמיים  עד תום.  ומאידך, ביחס אל חיי החומר לא די שעליו להסתפק במה שיש, והוא גם יהיה מרוצה ונינוח. כי התורה הקדושה מספקת לאדם רוגע ושלווה למרות השאפתנות שבו. כפי הנאמר עליה: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג' י"ז).  זו א"כ הנוסחה הנכונה. תפיסה זו נובעת מהשקפת היהדות ביחס אל  כל חיי החומריות שהם אמורים להיות  'אמצעי' בלבד, אל מול חיי הרוח  שהם 'מטרה', מטרת החיים היהודים.

דבר זה ראתה רחל ברבי עקיבא, מחד, "עיר של זהב" המסמלת את השאיפות לגבהים. ומאידך הוא מסתפק במעט התבן שיש להם ומתנחם בזה.  זה הרגע שבקשה רחל לממש את ההבטחה.  ואכן רבי עקיבא מימש זאת מעל כל דמיון אנושי.

רעיון נפלא זה מסר בפנינו ידידי הנערץ הבלתי נשכח, איש המחשבה, איש החסד, אוהב ישראל, הרה"ג הצדיק רבי אברהם ישעיהו הבר זצ"ל יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה. נאים הם הדברים למי שאמרם.

בשנים האחרונות זכיתי לשוחח עמו מספר פעמים. הרהרתי לעצמי, מה סודו של האיש, מנין הכוחות, הרי הוא היה עשוי מחומרים אנושיים לחלוטין. ניסיונות וקשיים הוא חווה בחייו.  באיזה כוח מכוחות הנפש הוא פעל כדי להגיע לגבהים בשלושת עמודי העולם- תורה - עבודה- וגמילות חסדים?

נראה לענ"ד ששתי נקודות מרכזיות נראו בבירור בהנהגתו.  האחת נמצאת בפרשתנו, פרשת 'קדשים' מצוות : " ואהבת לרעך כמוך".  השאלה המתבקשת : מהי בעצם אהבה? וכי ניתן להגדירה?

  אחת התשובות המפורסמות מתומצתת בהגדרתה- במילה אחת : "א כ פ ת י ו ת ". היפך האהבה היא אינה רק 'שנאה', כי אם 'אדישות'.  האוהב אומר ומשדר : "אכפת לי ממך". "אתה יקר לי" . "שמחתך וצערך נוגעים בי". וככל שהאכפתיות גדולה יותר גדלה עימה גם הנתינה. סיפר הרב הבר זצ"ל שכאשר התחיל במלאכת ההסברה המדהימה על הזכות לתרום כליה. ענו לו רבים: "לו אחי או אחותי חלילה היו נזקקים לתרומה ללא כל ספק הייתי תורם. אך מה פתאום שאתרום איבר מבשרי לאדם זר ?!" הרב הבר השיב בטביעות נוקבת:

"אכן, צודק לחלוטין, באמת שאין הגיון לתרום כליה לאדם זר, אך האם אחיך היהודי הוא זר ?! "

כאן נמצאת התשובה למסירות הנפש של הרב הבר זצ"ל ותבדל לחיים טובים רעייתו תחי', כפי שהעידו אלפי משפחות התורמים והנתרמים, ואלו הממתינים לתרומה.  כולנו בני משפחה של הרב והרבנית . כי כל יהודי עבורם היה  אח ממש . הרב הבר היה איש שכולו אכפתיות. 

נקודה נוספת. ידועה אמרתו של מרן המשגיח ממיר זי"ע: " אין מצוות גדולות ואין מצוות קטנות, אין עבירות גדולות ואין עבירות קטנות. אלא יש יהודים גדולים ויש יהודים קטנים!"  יהודי גדול מגדיל ויהודי קטן מקטין. יהודי המביט אל עולמו במבט גדול רואה במצווה קטנה התפתחות למאות מצוות גדולות בהמשך, ובהתאם לכך הוא מתייחס אליה בגדלות. ואצל יהודי החי בקטנות זה ההיפך.

כידוע הרב הבר עצמו ידע חולי ומכאוב. הוא היה מושתל כליה. עד להשתלה הוא 'בילה' שנה שלמה בחדר דיאליזה ארבע שעות שלוש פעמים בשבוע. דלות המילים לתאר את גודל הסבל של החולים.  שם בחדר הדיאליזה, נקשרה נפשו של הרב הבר בבחור צעיר שסבל ממחלה זו. שנה שלמה הם למדו בחברותא בחדר הדיאליזה.  על פי דרך הטבע  ניתן היה להצילו לו היה אדם תורם לו כליה. אך למרבה הצער זה לא קרה. הבחור נפטר בפתאומיות והשאיר הורים שכולים ללא דור ההמשך. מספר הרב:

 "כשהתבשרתי בבשורה הנוראה, נשארתי מסומר לכיסאי מרוב כאב. שם, בשיא הכאב החלטתי על הקמת הארגון: "מתנת חיים", שישנה את התודעה בציבור במודעות לתרומת כליה". יש לציין שבאותו זמן שימש הרב הבר במשרה מכובדת בישיבה, ובו זמנית ניהל גם בית ספר! היו לו את כל הסיבות שבעולם לגנוז את הרעיון. אך הוא היה איש גדול שהפך במו ידיו חלום למציאות. והמדהים הוא שהוא לא זנח את הרבצת התורה, כי החסד והנתינה נבעו מהתורה שבו.    

הרב הבר לא היה הראשון ששמע על הטרגדיות של חולי הכליות. הוא גם לא היה הראשון שכאב את כאבם. אך הוא היה הראשון שחלם את החלום הנועז לעשות מעשה : "להוציא את עם ישראל מהדיאליזה" הוא היה הראשון שלא פחד  לקחת אחריות על עצמו יחד עם רעייתו שתחי'. ולהקדיש את כל חייהם למען משימה זו. הוא לא פחד לנסות לשנות את דעת הקהל בנושא. והוא גם זכה להגשים חלק גדול מחלומו בחייו. כי הוא היה איש גדול. ושם שמים התקדש על ידו.

הרב הבר משאיר לנו צוואה בלתי כתובה של "אכפתיות" ו"גדלות". להביט נכון על החיים ולרוממם. הרב הבר מחייב את כולנו למלאות את החלל כל אחד בתחומו.  

הרב ישעיהו היקר. שמשת בחייך סמל ודוגמא, אוי, מי ייתן לנו תמורתך. תנוח בשלום על משכבך. ותעמוד לגורלך לקץ הימין. ת.נ.צ.ב.ה.