בס"ד                                                                                                              דוד ברוורמן

הכתר

                                                                                                     במדבר- חג השבועות.

      הבוקר המאיר של יום ד' כ"ו אייר התש"פ לא ישכח, זהו הבוקר שדלתות בתי הכנסת נפתחו, וזכינו לפקוד את שעריו, להתרפק על ספסליו, לנקות בחדווה את האבק שהצטבר במשך כשמונה שבועות בעקבות נגיף הקורונה.  עם פתיחת דלתות בית הכנסת אמרתי ברעד ובהתרגשות רבה את הפסוק בתהילים (ה' ח') : " וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ". חסד גדול עשה עמנו בורא עולם 'לזכות' בבריאות ולחזור לשגרה. כל כך לא מובן מאליו לזכות בזכות לשוב אל מקומך הקבוע בבית הכנסת, לפתוח את הסידור ואת הלב ולשפוך שיח בבית מקדש מעט, יחד עם כל הציבור.    

       הימים המיוחדים שאנו נמצאים בהם כעת, הם ימים של 'שיבה הביתה', ימים של: "חדש ימינו כקדם". אט אט בהדרגתיות שבים אנו אל מקומנו הטבעי. אל הסטנדר של בתי המדרש. אל התפילות שבבתי הכנסת. אנו שבים ופותחים את שערי הרחמים וחוזרים להתרפק על הקב"ה כבן שמורשה להיכנס לארמון אביו.

      אנו העוסקים בעולם התשובה  כאבנו כאב אדיר על לא מעט סמינרים שבוטלו, על מאות חוגי בית שפסקו. על אלפי יהודים אבודים שאינם יודעים מימינם ומשמאלם, שיכלו לשוב, ולצערנו עדיין לא שבו.  אמנם ניסינו להשתמש בכל הכלים האפשריים כדי לשדר יהדות. מאות הרצאות מגוונות הועברו בכלים אלו.  אך אינה דומה שמיעה באפרכסת וראיה במסכים, אל מול מפגש אנושי , הגדוש באינטנסיביות רבה, בתוכן יהודי ממיטב הרבנים, בשלושת ימי הסמינר. 

התאריך כ"ד בתמוז תש"פ מעורר התרגשות אדירה בערכים. זהו הסמינר הראשון הנפתח בס"ד אחרי תקופת הקורונה, במלון 'באלי' בטבריה הסמינר מיועד לבנות רווקות. ובעקבותיו יבואו בע"ה סמינרים רבים. כן בס"ד התחלנו כבר השבוע לשוב לעשרות חוגי בית ברחבי הארץ, לפי כללי הבריאות.

השבת בע"ה מתחילים ספר במדבר , המהווה הכנה רוחנית לקראת חג "מתן תורה". בפרשתנו 'במדבר' ישנו פסוק המעורר תמיהה עצומה : " ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ד' את משה בהר סיני: ואלה שמות בני אהרן הבכור,- נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר". (ג' א')   

   פלא פלאות!  התורה פותחת בתולדות האחים משה ואהרון. ומפרטת את שמות בני אהרון תוך התעלמות מוחלטת מבני משה רבינו !?   מבאר רש"י: " ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלימדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו... נעשו אלו, תולדות שלו, שלימדם מה שלמד מפי הגבורה."    אך השאלה במקומה עומדת  היכן הם גרשום ואליעזר?! וכי מפני שמשה רבינו לימד את בני אהרון תורה, אז בניו הביולוגים כבר לא מתולדותיו?!

מבארים המפרשים שהתשובה נמצאת בדברי המדרש על הפסוק: " יפקוד ד' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" (שם ט"ז, כ"ז) פסוק זה נמצא לקראת סופה של פרשת 'פנחס', משה רבינו מבקש מהקב"ה שיבחר מנהיג שינהיג את העם אחרי מותו, מנהיג שיעלה וינחיל לעם ישראל את ארץ ישראל. הקב"ה ענה לו שתלמידו הנאמן יהושע, הוא זה שנבחר ונמצא ראוי לתפקיד. אך כשמעיינים בדברי המדרש רבה  אנו מגלים מה הסתתר מאחורי בקשתו של משה רבינו. וזה לשון המדרש:

 "כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה:  הרי השעה שאתבע צרכי.  אם הבנות יורשות,  בדין הוא שירשו בני את כבודי !!   אמר לו הקב"ה: "נוצר תאנה יאכל פריה" (משלי כ"ז י"ח) – בניך ישבו להם- ולא עסקו בתורה!  יהושע, הרבה שרתך, והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות ... כדאי הוא שישמש את ישראל."

מו"ר אבי שליט"א שאל על דברי המדרש: "מה פשר טענתו של אבי הנביאים רבן של ישראל משה רבינו: "הגיע השעה שאתבע את צרכי, בדין שירשו בני את כבודי" מצד איזה 'דין' נבעה טענתו?  וכי ניתן לעלות על הדעת שמשה רבינו תובע מהשי"ת להעביר את הנהגת עם ישראל לבניו שלא עסקו בתורה, רק מפני  שהם בניו ?!

    מבאר מרן פוסק הדור רבי יוסף שלום אלישיב זי"ע בספרו: "דברי הגדה". תשובה נפלאה ומחודשת, ומוסר השכל בצדה. לכשנדייק בלשון המדרש בתשובת הקב"ה לבקשת משה רבינו : "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה", מה הכוונה "ישבו להם"? וכי מה עשו שם בישיבתם? שמא ישיבה של "מושב ליצים"?  או סתם בהו באוויר?!  צריך לומר, שוודאי שבני משה רבינו היו תלמידי חכמים מיוחדים  וגדושים בתורה, ומשה רבינו האמין שהם אכן ראויים לתפקיד הגדול של הנהגת עם ישראל.  אולם הקב"ה השיב לו שידיעת התורה אינה מספיקה לזכות ההנהגה. וזאת מפני שהם "ישבו להם" ולא עסקו בתורה בללמד לאחרים! הם לא שכנו באוהלו של משה רבינו, ללמוד את הדרך להנחיל את התורה לכלל ישראל, הם לא דאגו שעוד יהודים ידעו וילמדו תורה. אך תלמידו יהושע בן נון מלבד גדלותו בתורה, היה כולו אכפתיות כדי להגדיל תורה ולהאדירה, הוא השתוקק שעוד יהודים ידעו תורה. ובזה סלל את דרכו להנהגת עם ישראל.

     נקודה נוספת  להתבוננות איתי ביתרון של יהושע בן נון לא רק על בני משה, אלא גם על פני חבריו שחלקם היו גדולים ממנו בקומתם בתורה כפי שמבואר בחז"ל בפרשת שלח.  יתרון זה נמצא בהשוואה שבין יהושע בן נון לעץ התאנה כפי הנאמר בפסוק: "נוצר תאנה יאכל פריה" .מה מיוחד דווקא בפרי התאנה?  התשובה נמצאת בדברי המדרש רבה בפרשת נשא :

"למה נמשלה תורה כתאנה? - שרוב האילנות הזית הגפן התמרה נלקטים כאחת, והתאנה נלקטת מעט מעט (את הגפן  והזיתים ...לוקטים עם האשכול , אך את התאנה לוקטים אחת, אחת, אם היא כמובן בשילה). כך התורה- היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתיים - עליו נאמר "נוצר תאנה"

התאנה, בשונה משאר האילנות, אינה נלקטת בבת אחת,  אלא, כדי לאכול את פרותיה, זקוק אדם להתמדה, לסבלנות ולאורך רוח בזמן הלקיטה של התאנה מהעץ. וכהקדמה לנמשל יש בנותן טעם לחידוד העניין להוסיף את המעשה עם הרבי מאוטרובצה זי"ע:

   היה זה באחת מסופות השלגים בקור הפולני המקפיא, עבר הרבי מאוסטרובצה  ברחוב בלוויית משמשו, בדרכו למצוות ברית מילה .  מפינת רחוב נשמע קולה של מוכרת הכעכים, מצטנפת בבגדיה ואוחזת באצבעותיה במקל עליו מחורזים הכעכים החומים, הקוראת בקול רועד: "קנו כעך בפרוטה, כעך חם וטוב בפרוטה. כעך חם וטוב בפרוטה". מעטים היו העוברים ושבים, ראשם טמון בצווארונם הזקוף וידיהם עמוק בכיסם. מי שם לב למוכרת המסכנה בקור כה עמוק.

הרבי שימש כסנדק, טעם מה בסעודת המצווה, ברך את הנאספים ועשה דרכו חזרה. והנה נשמע שוב הקול הרועד שנית: "קנו כעך בפרוטה, כעך חם וטוב בפרוטה. קנו כעך בפרוטה"... תמה משמשו של הרבי: "איך לא נמאס לה לחזור שוב ושוב על אותו משפט. אין ספור פעמים, בלי שינוי?

נשא הרבי עיניו והפטיר תשובה נפלאה: "בדרכנו לברית היו שם תשעה עשר כעכים. עכשיו שישה עשר!! ". "שלוש פרוטות בשעה", מלמל השמש בחמלה, אבל לא לזאת שאלתי. תמהתי איך לא נמאס לה לחזור שוב ושוב על אותה קריאה? "על כך עניתי", השיב הרבי. "אין היא חוזרת על אותה קריאה. עכשיו היא אומרת זאת על כעך אחר. בכל פעם, על כעך תורן אחר!... ".

את זאת מלמדים אותנו חז"ל  שלא ביום אחד, ולא בבת אחת, צמח עם התלמיד הנאמן יהושע בן נון. את מדרגתו הגבוהה הוא  קנה בעמל רב . כפי שהתורה מעידה עליו: "נער לא ימיש מן האוהל" (שמות י"א י"ג) כל חייו הוא היה  בבחינת: "נער", רוח צעירה של נער המשתוקק ללמוד ולגדול בתורה.  בהתמדה היומיומית שלו  היא שעמדה לו – עוד יום ועוד יום ..... יהושע היה נוצר- שומר התאנה יום יום, שעה שעה, נער שלא מש מתוך האהל.

 יש להוסיף בעניין זה, שהרי תאנה אם לא קוטפים אותה בזמן, אין לה הזדמנות שניה! אלא היא נופלת ונמאסת. כך היה יהושוע דרוך לכול מוצא פי משה רבינו. כנוצר התאנה שהבין שאסור להפסיד מלהאזין לתורת משה ולו לרגע. שמא דיבור זה לא ישוב עוד.   כפי הנאמר בגמרא במסכת תמורה(ט"ז) : " אמר רבי יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר?! לא כך כתבת בי: "משרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל?" מוכח מכאן שבחינת ה"נוצר" שהייתה ביהושע הייתה  מושלמת להפליא. לרגע קט הוא לא עזב את רבו. עד שלא נשארו אצלו שום ספיקות.       

לימוד התורה אינה דומה לשדה שביום אחד קוצרים את כל היבול, אלא כלקיטת תאנים: בכל יום מוצאים ולוקטים תאנה או שניים, ובסוף מסתבר שיש לאדם הרבה. כפי שמלמדנו שלמה המלך ע"ה במשלי (י"ג י"א): "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה." מבאר המלבי"ם: "כל זה מַשַל על 'עסק התורה', גם החכם הגדול שאסף חכמה הרבה אם ילך אחרי ההבל ימעט ההון וישכח את תורתו, אבל הלומד ומשתדל להוסיף בכל יום על חכמתו ירבה ויחכם באחריתו".

כך לימוד התורה, מתקדמים  לאט ומוסיפים, פסוק אחרי פסוק,  משנה אחרי משנה ודף אחרי דף. כך צומחים בתורה.

יש להוסיף עוד תובנה חשובה לעניין זה, מרוח דברי המדרש הנ"ל על בקשת משה להעברת ההנהגה לבניו, משמע שהוא לא ייעד את יהושוע מראש להיות המנהיג הבא, יהושע לא עמל באוהל כדי לזכות להיות  ה"ממשיך", או ה"מנהיג", אלא, למד תורה לשם לימוד תורה לשמה.     

ידידי הגר"ש אשכנזי שליט"א מביא תשובה נפלאה לפשר תביעת משה רבינו והתשובה שקיבל. יסוד הדברים נמצא בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה  (ג, א ) : "בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות, 'כתר כהונה'- זכה בו אהרן... 'כתר מלכות'- זכה בו דוד... 'כתר תורה'- הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה צווה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

הרעיון מההתעלמות מילדי משה רבינו, נועד להעביר מסר מהדהד: שערי לימוד התורה פתוחים בפני כל יהודי, תורת ישראל שייכת לציבור ולא למשפחה. בכל הנוגע ללימוד התורה אין קדימה 'לבני משפחה', אלא כל אחד יכול לזכות בכתרה של תורה! כלשון חז"ל: "כתר תורה עומד מונח וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול ". התורה נקנית לאוהביה ללא קשר לבית בו צמחו. כמו לא מעט  מגדולי  חז"ל גדול ה-תלמידי החכמים שבהיסטוריה היהודית, שהם באו משום מקום, ואביהם היה חסר ייחוס או אפילו גֶר, כמו הלל הזקן, רבי עקיבא, רבי מאיר, ועד שאומרת הגמרא כידוע שרבי עקיבא עלה בבחינה מסוימת על כוחו של גדול הנביאים רבן של ישראל -משה רבנו והיה ראוי שתינתן התורה על ידו. 

 ישראל הוכתרו בשלושה כתרים. ואולם ישנו הבדל מהותי בין "כתר תורה", ל"כתרי כהונה ומלכות": הכהונה והמלכות עוברות במשפחה. הכתר לא תלוי בכישרונות אלא בדם.  תורה, לעומת זאת, תלויה באדם. כל אחד יכול, ומנגד, אין ביטוח אפילו לבניו של משה רבנו.

וכך מלמדתנו הגמרא במסכת נדרים (פא: )  "למה אין מצוין תלמידי חכמים לצאת מבניהן תלמידי חכמים?!  אמר רב יוסף- שלא יאמרו תורה ירושה להם!!"

ערב חג השבועות התש"פ, נגיף הקורונה שעמו אנו עדיין מתמודדים. שמו – כתר. רומז במובן החיובי על "כתר תורה", כתרי תורה כאלו מתגלגלים על הארץ ברחבי תבל. עלינו לגאול את הכתרים הללו מתהומות הנשייה, ולהושיבם  אל ארמון המלוכה – בית המדרש.

    מוקדש לע"נ דודי הגדול, עטרת המשפחה, הגאון הצדיק רבי משה אהרון ברוורמן זצוק"ל. הוא אשר זכה במהלך חייו לכתרה של תורה, כתר עמקות ומחשבה, כתר אצילות ומלכות, כתר ענווה ושתיקה, כתר העמדת תורה, כתר מוסר ויראת השם. כיהושוע בן נון לא מש מאוהלם של גדולי ומאורי הדור, דלה מבארם, ומשם השקה את צאן מרעיתו, העביר את המסורה בטהרתה כנתינתה בסיני. באהבתו ורצונו להגדיל תורה, זכה לעטר רבים, רבים, מבני התורה בכתר תורה. והתקיים בו הכתוב: "נוצר תאנה יאכל פריה". זכותו תגן עלינו אמן. ת.נ.צ.ב.ה.

                                                                                        שבת שלום וחג שמח.