ברכה ראשונה
בזיכרון הילדות המוקדם ביותר שלו, אורל רואה את הבור העמוק שכרו הנאצים, הבור לתוכו ביקשו להטיל את כל יהודי העיירה. את אביו אורל לא זכר. בן חמש היה כשרעש אדמה טלטל את העיירה הקטנה ברומניה. סיפרו לו שאביו הגן עליו בגופו, שעה שתקרת הבית קרסה על שניהם, והרגה אותו.
הדבר אירע בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אימו של אורל לקחה אותו ואת אחותו להתגורר בבית הסבא, שהיה יהודי שומר תורה ומצוות. הוא בילה שעות ארוכות לצד הסב, שזימר באוזניו פיוטים ושירי געגועים לבורא עולם.
יום אחד, בהיותו ילד בן שבע, שיחקו אורל וחבריו ברחוב העיירה, כשלמקום נקלעה קבוצת חיילים רומנים אנטישמיים. מראה הילדים היהודים הבעיר את חמתם, והם דרכו את נשקם במטרה לירות בהם. ואז, בחסדי שמיים, הופיע לפתע קצין נאצי, שהורה להם לחדול. "חכו, עוד לא הגיעה הפקודה לחסל אותם", אמר. מאז הסתתר אורל במרתפו של הסבא, ולא ראה את אור השמש עד תום המלחמה.
הילד בן התשע מצמץ מול קרני השמש אותן כמעט שכח, וניסה להסתגל לחיים נורמליים. בשנים הבאות, הם המשיכו לחיות בבית הסב. אחר המלחמה נפלה רומניה תחת המשטר הקומוניסטי. הוא נשלח לבית ספר כללי, מנוער מכל זיקה לאמונה. אבל הקשר ליהדות לא ניתק לחלוטין. אורל זוכר היטב כיצד הניח לו הסבא תפילין בפעם הראשונה בבר מצווה שלו, את התפילות וניגוני החזנות בבית הכנסת אליו לקח אותו.
חלפו שנים. אורל עלה לארץ ישראל, והשתלם בלימודי רפואה. הסבא נפטר, ואורל ניהל אורח חיים חילוני. הוא עבד כרופא מרדים בבית החולים 'סורוקה', ועד מהרה הקים בית יחד עם רופאת רנטגן, אף היא מבית החולים 'סורוקה'. הבית שבנו היה חף מכל יהדות, פרט לזיכרונות הנוסטלגיים שאורל נשא עימו מימי ילדותו.
הוא ידע שהוא כהן, כי כך סיפר לו הסבא, אך עובדה זו הייתה חסרת משמעות בעיניו.
מקרה אחד נחרט בזיכרונו: יום אחד ביקש ממנו בנו שיתלווה עימו לבית הכנסת. אורל הסכים לכך. הוא אף הסכים שבנו יעלה לדוכן לברך ברכת כוהנים. אבל אורל עצמו - לא עלה. הוא לא הרגיש מחובר, ולא חש ראוי לברך את הקהל.
שנים רבות חלפו. אורל ורעייתו יצאו מזמן לפנסיה, ועתה הם נהנים מגיל הזהב. הנכדים קופצים מפעם לפעם לבקר, וכמוהם גם הילדים. יש טיולים ומפגשי גמלאים במועדון. אבל משהו פנימי אותת לו – 'זה לא מספיק, אורל. לדברים גדולים מאלה נועדת'.
השניים התחילו להשתתף בחוג בית של 'ערכים' המתקיים בקרבת מקום. הם בלטו לעין בגילם המבוגר, אך השתתפו בהתלהבות של צעירים.
יום אחד הציעה לו רעייתו שילכו לסמינר 'ערכים' המתקיים בחג השבועות. "יהיה שם נחמד ומעניין", אמרה, "כדאי לנסות". הוא הסכים. הם יצאו לסמינר שבועות, ושם נחשפו למציאות אחרת, יהודית ושורשית. פתאום הכתה בו ההכרה שלהיות כהן זה לא רק שם משפחה, כי אם שליחות.
בליל חג השבועות התרחש מעמד קבלת התורה הפרטי שלו. בישיבה בה ביקר, כשהוא מוקף במאות תלמידים הרוגשים על תלמודם, החליט כי הגיע הזמן לשוב לשורשים.
בבוקר, בעיצומה של תפילת שחרית, ניכרה תנועה בין המתפללים. יהודי מבוגר מפלס את דרכו אל קדמת האולם. עטוף בטלית, והתרגשות בליבו. הוא עלה על הבימה ונשא כפיים. בפעם הראשונה בחייו חזר אחר מילותיו של החזן – "יברכך... השם... וישמרך". בקול נרגש הוא מברך הוא את בני עמו, בני ישראל, בברכה העוברת מדור לדור, מאז אהרון הכהן.
וכאשר הוא ירד משם, הוא כבר לא היה אותו אדם. אורל התחבר לשרשרת.
בא בשביל אמא –
נשאר בשביל עצמו
ירון הוא עורך דין תל-אביבי מצליח, עם רזומה של פעילות עסקית ענפה במזרח הרחוק. לאחר שנים בהם חי בסין ובקוריאה, הופתעו חבריו לראותו מסתובב עם כיפה שחורה, וציציות מבצבצות מתחת לחולצתו.
"נולדתי למשפחה של יוצאי חבר העמים", הוא מספר. "הבית היה רחוק מתורה ומצוות, אבל תמיד היו לי חברים ושכנים שומרי מסורת. לא פעם הוזמנתי לקידוש בשבת, או השתתפתי בשבתות בר מצווה. אולי משם קיבלתי את הרקע שלי בשמירת המסורת. כשהתבגרתי וצצו לי שאלות, ידעתי שיש לאן לפנות".
בשלהי שנות העשרים לחייו חש ירון צורך לחפש אחר משמעות רוחנית. החיפוש הוביל אותו לקבוצות שעסקו בלימוד קבלה, אבל ירון לא התחבר. "היום אני מבין שתורה זה לא רק צבירת ידע אינטלקטואלי, אלא קיום מצוות מעשיות, וזה הדבר שהקבוצות הללו לא סיפקו לי", הוא אומר.
לאחר שהתאכזב, החיפוש הרוחני שלו נדחק לפינה; אך לא נשכח לחלוטין. בעת שהותו במזרח הרחוק ביקר מפעם לפעם בבתי חב"ד, שם נטענה אצלו שוב הסוללה הרוחנית. עם שובו ארצה החליט להקדיש לנושא מחשבה רצינית. "התייעצתי עם רב אליו הייתי קשור, והלה המליץ לי ללכת לסמינר של 'ערכים'. אבל הדבר נדחה שוב ושוב, כל פעם בתירוץ אחר".
מי שהביאה אותו לסמינר בסופו של דבר הייתה... אמא שלו.
"אמא, שגם היא מתקרבת ליהדות, בקשה שאשיג עבורה ספרי קודש ברוסית. פגשתי את הרבנית המרכזת את פעילות 'ערכים' לדוברי רוסית, והיא שואלת אותי – 'בעצם, למה שלא תבוא בעצמך לסמינר?'"
ירון הגיע לסמינר לדוברי רוסית שהתקיים בבית וגן. הוא בא כדי ללוות את אמא שלו, אבל נשאר עבור עצמו. "היו שם סמינרים מקבילים בעברית וברוסית – אז זגזגתי ביניהם", הוא מספר. "הסמינר צייד אותי במטען שעזר לי להתחבר ליהדות. הוא דיבר אל הראש ואל הלב".
ירון ממליץ על הסמינר כדרך נהדרת להכרת העומק שביהדות. "זה חובה עבור כל יהודי חושב", אומר. "זה עוזר לך להבין את מקומך בעולם. מהי היסטוריה יהודית? מה תפקידך בעולם? לאן העולם מתקדם? אלו שאלות יסוד שכל אדם צריך לתת עליהם את הדעת. לא משנה מהי רמת קיום המצוות שלך - אני ממליץ לכל יהודי להגיע לסמינר ערכים, לפחות פעם בחיים. זה משהו שאתה חייב לעצמך".