מפגש גורלי התרחש בכ"ה טבת שנת ג' תכ"ח. ממזרח הופיעה משלחת של יקירי ירושלים שצעדו כל הלילה, בידיהם אבוקות בוערות להאיר את הדרך. הם פסעו בערוצו של נחל שילה, בדרך היורדת מירושלים. בראשם צעד מנהיג העם היהודי, הכהן הגדול; שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדולה.
מולם, בדרך הים שלאורך חוף הים התיכון, נעו בפלנקסות מסודרות חמישים אלף חיילי הצבא המקדוני. זה עתה הכניעו את העיר צור, ומבטם נישא לכיבושים נוספים. בראשם רכב עלם בן 23, שלמרות גילו הצעיר כבר היה בדרכו להקים את האימפריה הגדולה בתולדות העמים. שמו היה אלכסנדר מוקדון.
שתי הקבוצות נפגשו עם אור שחר בסמוך למעיינות אנטיפטרס, לא הרחק מהעיר אלעד של ימינו.
הס נפל על המחנה הענק. ההיסטוריה עצרה את נשימתה. זה היה מפגש בין ציביליזציות: תורת ישראל ניצבת מצד אחד, ולהבדיל, תרבות יוון עומדת מן מהצד השני.
ואז אירע דבר מפתיע. בעוד גלגל חמה מתרומם מעל הרי שומרון, ירד מלך מוקדון ממרכבתו, והשתחווה מלוא קומתו בפני מנהיג היהודים. אנקת תימהון בקעה מפיות חיילי מוקדון; שידעו כי אין מלכם מבטל את כבודו בפני איש. "מדוע תשתחווה לכהן הגדול היהודי שעה שכל הבריות כורעות ומשתחוות לך?" שאלו אותו.
"לא סתם אדם הוא זה", השיב אלכסנדר, יראת כבוד בקולו. "דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי".
והרגע המדויק הזה, מציין את ראשיתה של גלות יוון (ע"פ יומא סט, א).
סדר עולמי חדש
חזקים יותר מכידוני הצבא המוקדוני, היו הרעיונות שהביאו איתם. אלכסנדר, תלמידו של הפילוסוף אריסטו, ראה את עצמו לא ככובש ארצות, אלא כמי שהוטל עליו להיות מפיץ בשורתה של חוכמת יוון. תרבות זו העמידה במרכז את האדם ושכלו. בהשפעתה התגבשו קווי הדיוקן של העולם המערבי המודרני כפי שהוא מוכר היום. לא בגלל חולשה צבאית ניגף העולם הישן מול צבאו של אלכסנדר, אלא מחמת פשיטת הרגל הרעיונית שלו. זמנו של העולם הישן חלף - עידן חדש הפציע.
חז"ל מלמדים כי עליית אלכסנדר אל במת ההיסטוריה באה בעטיה של תמורה רוחנית שהתחוללה באנושות. "ועמד מלך גיבור ומשל ממשל רב, ועשה כרצונו. וכעומדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע רוחות השמים"
(דניאל יא, ג) – "הוא אלכסנדרוס מוקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך הט אוזנך ושמע דברי חכמים" (סדר עולם רבה, פרק ל).
הופעתו של אלכסנדר חופפת את סיום תקופת הנבואה בעם ישראל. הגאון מוילנא ממקד עוד יותר את נקודת המפנה. בביאורו שם הוא כותב: "פירוש, משהרגו את היצר הרע [של העבודה זרה - יומא סט, ב] בטלה הנבואה".
לאחר השמדת יצר הרע של עבודה זרה, הממד הרוחני חדל להיות חלק מובנה מתמונת העולם של האדם. בכך נשמט הבסיס לעבודה זרה, אך גם הנבואה נעלמה ובמקומה באה השכלתנות. תרבות יוון הציפה את העולם באור יקרות של אסתטיקה ופילוסופיה - ואור זה האפיל והחשיך את הצד הרוחני של המציאות.
פנס חירום
כיצד מחזירים את המבט הרוחני בעולם ששקע בחשיכה חומרנית? מהו הפנס שיסלק את הערפל?
אנשי כנסת הגדולה נקטו בצעדים שונים על מנת להכין את עם ישראל למציאות החדשה. הם תיקנו חובת תפילה ג' פעמים ביום, כדי שגם באפילה ישמר הקשר בין היהודי לבין קונו. הם תיקנו ברכות הנהנין כדי להזכיר לנו גם בזמני חשיכה, שכל הנאה היא חסד הבורא (ברכות לג, א).
ומעל הכל, הם הדגישו את ערכו של לימוד התורה כמשקל נגד לחשכת יוון.
"כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו, כג). הנר מאפשר לאדם להישמר מפני אבני נגף המצויות בדרכו, וכיוצא בזה - המצוות שומרות על האדם מפני עצת היצר להחטיאו. ואולם האור מעניק לאדם ראיה כללית של המציאות, ומאפשר לו לבור את דרכו בתבונה. על ידי לימוד התורה מזריח האדם אור נגוהות על המציאות, חש ומתוודע לרבדים הרוחניים המשתרגים אל תוך עולמנו (ע"פ סוטה כא, א). לימוד התורה הוא הכלי בו נלחם היהודי בחשכת יוון, ואיתו הוא מחזיר לעצמו את התודעה הרוחנית שאבדה עם תום תקופת הנבואה.
בימים אלה, שבהם אויבי ה' יהמיון ושונאי ישראל נשאו ראש, באומרם לכו ונכחידו מגוי, נשאב כוחות ונגביר זכויות בכוח לימוד התורה, עד כי נזכה לקיום דברי הנביא "והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך" (ישעיהו ס, ג).