מי שיעמיק להתבונן בענייני הפרשה, יבחין בתמיהה מעניינת. מהי פשר הטרחה המרובה בה מטריח יוסף את אחיו? אחרי שכבר נעמדו בפניו האחים, והתברר למפרע כי חלומותיו אמת, מדוע אינו מזדהה בפניהם תכף ומייד? למה הוא מריץ אותם הלוך וחזור בדרישות שונות ומשונות, שרק גורמות צער וכאב לב, ומעכבות את המפגש המיוחל עם אביו הזקן? המפרשים נתנו ביאורים שונים למהלכיו של יוסף, ואף אנו נצעד בעקבותיהם בדרך זו.
כפרה מול סליחה
אין יוסף מבקש רק להתוודע אל אחיו. מפגש כזה, עם כל נעימותו ומתיקותו, לא ירפא את השבר העמוק שפקד את בית יעקב עם מכירת יוסף. ישמחו האחים ואולי אף יתחבקו, אך פצעי החשדנות והקנאה לא יגלידו. אדרבא, האחדות החיצונית עלולה אף לדחוק את רגשות האיבה לרבדים עמוקים יותר בנפש. לא בכדי הזהירה התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך"
(ויקרא יט, יז). השנאה הצפונה במעמקי הלב, נזקיה לעיתים מרובים מזו הגלויה לעין.
לפיכך בוחר יוסף ביעד שאפתני הרבה יותר. הוא חותר לסליחה. אבל לשם כך, נחוצות הכנות מורכבות. כדי להבין את החידוש במעשהו של יוסף, נשווה זאת לפעם הקודמת בה התפייסו אחים.
בשוב יעקב לארץ כנען הוא חושש מזעמו של עשו. לפיכך הוא שולח לו מתנות יקרות: "כי אמר אכפרה פניו במנחה ההֹלכת לפני" (לב, כא). את המושג 'כפרה' כבר פגשנו קודם לכן, בתיבת נח, עליה נאמר: "וכפרת אתה מבית ומחוץ בכֹפר" (ו, יד). הכופר מכסה ומסתיר את הקרשים מהם בנויה התיבה, כפי שמבאר האבן עזרא: "כפרת - לשון מכסה".
גם במקרה של יעקב, מטרת הכפרה היא כיסוי והסתרה – לכסות את טינתו של עשו תחת שכבת שוחד נדיבה, ולהסתיר את הפגיעה בו באמצעות כניעה, שתשיב לו את כבודו האבוד [כיוצא בזה פירש שם רש"י: 'אכפרה פניו - אבטל רוגזו של עשו'].
הפגיעה בזולת כמוה כהטלת רפש, ופעולת הכפרה נועדה להסיר אותו. אולם אין הכפרה מטפלת בגורמי השורש שהובילו לאותה פגיעה. כמו הכופר המכסה את התיבה, אף הכפרה היא חיצונית. אין יעקב מטפל בגורמי היסוד למתיחות השוררת בינו לבין עשו, לפי שאלה אינם ניתנים לפתרון עד אחרית הימים. לעת עתה די לו שישרור ביניהם רוגע.
אולם יוסף אינו מסתפק בכך. חפץ הוא בסליחת אמת, ולשם כך עליו להעביר את אחיו דרך כל שלבי התשובה.
תחילה עוצר יוסף את שמעון, ובכך כופה על האחים לשחזר את מה שאירע כ"ב שנים קודם לכן, כאשר שבו ליעקב אביהם, ואחד מאחיהם איננו איתם. בעקבות כך הוא שומע אותם אומרים בינם לבין עצמם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מב, כא).
זהו השלב הראשון במסע התשובה - שלב החרטה. בהמשך יוסף מסבך את בנימין בעלילת שווא. הפעם האחים פונים אליו ישירות, ויהודה אומר לו: "מה נאמר לאדוני, מה נדבר ומה נצטדק? האלוקים מצא את עוון עבדיך" (מד, טז).
זהו השלב השני – שלב הווידוי. ואז יהודה מציע את עצמו כעבד תחת בנימין. אותו יהודה, שקודם לכן הציע למכור את יוסף בן רחל לעבדות, מוותר עתה על חירותו כדי למנוע גורל דומה מבן אחר של רחל, אח אחר. שינוי עמוק חל בו ובאופן התייחסותו לבן רחל. הקנאה משכבר הימים הוחלפה בנאמנות עד כדי מסירות נפש.
זהו השלב השלישי – הקבלה לעתיד. וכפי שביאר הרמב"ם כי זוהי תשובה שלמה: "זה שבא לידו דבר ואפשר בידו לעשותו, ופרש ולא עשה העבירה, לא מיראה וכשלון כוח" (הלכות תשובה ב, א).
רגע האמת
לו היו האחים מבקשים סליחה רק אחרי שיוסף גילה להם את זהותו, לא הייתה זו תשובה שלמה. שהרי באותה שעה הם היו מבינים כי גורלם בידו, תלויים הם בנדיבות ידו של המשנה למלך, ואין זו חכמה שמבקשים הם לשאת חן בעיניו. הרי זה ממש "מפני היראה וכשלון הכוח"!
יוסף מעמיד אפוא את אחיו במצב 'טבעי', שבו הם אינם יודעים מי האדם הניצב מולם. יתירה מכך: במקרה דנן עומדת להם טענת 'אנוסים היינו', שהרי כיצד יוכלו לעמוד בפני כוחה של אימפריה שלמה המבקשת ליטול את בנימין. יכולים אף לטעון שהוא אשם במה שאירע לו, שכן הגביע נמצא באמתחתו.
למרות זאת, אין יהודה מחפש נסיבות מקילות ולא משתמט מהמבחן. הוא אומר בפשטות: "ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני" (מד, לג).
בכך היה יהודה למורה דרך בעולמה של תשובה, ויוסף יכול היה לומר בלב שלם: "סלחתי"!