זה היה קמפיין המייצ'ינג מהגדולים בתולדות עם ישראל, אם לא הגדול שבהם. דוד מלך ישראל תרם להקמת בית ה' סכום עתק: "שלושת אלפים ככרי זהב מזהב אופיר; ושבעת אלפים ככר כסף מזוקק, לטוח קירות הבתים". כנגדו תרם גם העם סכומים מופלגים: "ויתנו לעבודת בית האלוקים זהב ככרים חמשת אלפים ואדרכנים רבו, וכסף ככרים עשרת אלפים, ונחושת רבו ושמונת אלפים ככרים; וברזל, מאה אלף ככרים".
עם סיומו המוצלח של מבצע מימון ההמונים, נשא דוד תפילה ובה ביטא תמיהה יסודית על עצם הצורך בקיום ההתרמה: "וכי מי אני ומי עמי, כי נעצר כח, להתנדב כזאת? כי ממך הכל, ומידך נתנו לך!... כל ההמון הזה אשר הכיננו לבנות לך בית לשם קדשך - מידך הוא ולך הכל" (דברה"י א' כט, ד- יד).
שאלתו של דוד המלך פשוטה. כל מתנה משקפת או את חסרונו של המקבל, או את נדיבותו של הנותן. ואילו בתרומת המקדש, לא מתקיימים אף אחד מהתנאים הללו. לתורם אין שום דבר לתת מעצמו ולהקב"ה, 'המקבל' לא חסר כלום. יתרה מכך, גם את התרומה עצמה קיבל התורם מאת המקבל, "ומידך נתנו לך!" מה אפוא פשרה של נתינה מוזרה זו?
משכן עשוי לבבות
את התשובה לכך נותן דוד המלך עצמו: "וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב, ומישרים תרצה; אני, ביושר לבבי התנדבתי כל אלה. ועתה עמך הנמצאו פה, ראיתי בשמחה להתנדב לך". (שם, יז) גם אם למראית עין הנדבה עשויה מזהב, עצים ואבני שוהם, בפועל, הדבר היחיד שנתרם כאן באמת הוא – הלב!
התרומה נקראת 'נדבת הלב', לא רק מחמת שרוחב הלב מוביל לתרומה, אלא משום שהלב ורגשותיו הם התרומה.
מעתה נבין את הדגשת הכתוב "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי". היכן מצאנו מצווה ציבורית שקיומה תלוי ברוח ההתנדבות האוחזת באדם? קורבנות ציבור, מחצית השקל, הקטרת הקטורת והטבת הנרות – כולן חובה. גם עצם הקמת המשכן היא חובה, וכמוהו בניית בית הבחירה. רק את האמצעים לבניית בית ה', אותם יש לקבץ בדרך של התנדבות ותרומה.
למעשה, רמת ההתנדבות של העם אף תקבע את פארו והדרו של בית המקדש. בית ראשון בתחילת בנייתו היה מרהיב ביופיו ובעוצמתו, ואילו בית שני בראשיתו היה דל ופשוט. אולם לאור דבריו של דוד המלך, הדברים מובנים.
הנתינה הממשית היחידה בבניין המשכן היא נתינת הלב; ולפיכך אין טעם לכפות את הדבר בחובה. כאשר הנתינה נעשית בכפייה, בעצם לא ניתן כלום!
מראה רוחנית
מאחר והלב הוא המרכיב העיקרי בתרומה, הוא הקריטריון המשפיע ביותר על השימוש בו. לכן נזקק בצלאל לרוח הקודש, כדי לדעת את רמת נדיבות הלב של כל תורם. החלקים המקודשים ביותר במשכן בנויים מהלבבות המסורים ביותר.
בהתאם לכך כותב בעל האלשיך: "עיקר השראת השכינה באדם הוא, ולא בבית". הואיל והמקדש עשוי מלבבות, רמת טהרת הלב תקבע את עוצם השראת השכינה בקרבו. כשהתרחק עם ישראל מתעודתו איבד גם המקדש את חיוניותו הרוחנית.
כלי המשכן הם אפוא מראה שבה משתקפת השראת השכינה של האדם. כך הסביר רבי שלמה הכהן רבינוביץ זיע"א, בעל ה'תפארת שלמה', את פשר המראות הצובאות במשכן: בתוך המראה משתקפת בבואתו של האדם, ובכלי המשכן השתקפה הבבואה הרוחנית של כלל ישראל ושל משה רבנו שבנו אותו.
המשכן הפנימי
סמוך לקברו של האריז"ל בצפת, טמון רבי אלעזר אזכרי זצ"ל, מחבר ספר 'חרדים'. בדרשותיו וכתביו מרבה רבי אזכרי להדגיש את אהבת ה' ואת מסירות הלב, רעיונות המשתקפים בפיוט 'ידיד נפש' אותו חיבר. בפיוט אחר, קצת פחות מוכר, הוא כותב: "בתוך לבבי משכן אבנה לזיוו, קורבן תקריב לו נפשי היחידה". גם בהיעדר משכן ובית מקדש, יכול היהודי לבנות מזבח ומשכן בלבבו פנימה, שהרי נתינת הלב היא עיקר תרומת המשכן.
אין זה מקרה שרבי אזכרי הקים בצפת, לפני למעלה מארבע מאות שנה, ארגון תשובה ראשון מסוגו בשם 'חבורת סוכת שלום'. מי שיודע שבכל יהודי נמצא פוטנציאל של בניית משכן, משתוקק להביא להשראת שכינה מרבית בעולם.