לפני כמאתיים שנה, ספינות של ציידי לווייתנים החלו להפליג אל מעבר לחוג הקוטב הצפוני. בין הימאים שהפליגו בספינות הללו, היו גם יהודים; ואלה שיגרו שאלה לרבי ישראל ליפשיץ זצ"ל, אב"ד דאנציג: כיצד יקיימו את המצוות התלויות בזמן, וכיצד יקבעו את יום השבת באזורים בהם השמש אינה שוקעת ואינה זורחת במשך ששה חודשים?
בעל ה'תפארת ישראל' חיבר תשובה מפורטת לשאלה זו [מובא בפירושו למשנה בסוף מסכת ברכות, פרק א] ובו הביא בין היתר את דברי הגמרא (שבת סט, ב) בעניינו של אדם הנמצא רחוק ממקום יישוב, ואיבד את חשבון הימים: באיזה יום ישמור שבת?
שתי דעות מובאות שם. רב הונא אומר: "מונה שישה ימים ומשמר יום אחד" – כלומר, היום שבו האדם מבין כי איבד את חשבון הימים ייחשב לו ליום ראשון. ואילו רב חייא בר רב אומר: "משמר יום אחד ומונה ששה" - היום הנוכחי נעשה אצלו שבת, ורק לאחר מכן הוא מונה את ימי החולין.
שורש מחלוקתם הוא: "מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון". מנקודת מבטו של בורא העולם, השבת היא ביום השביעי לתחילת הבריאה. ואילו מנקודת ראותו של האדם, שנברא ביום השישי, השבת היא היום הראשון.
השבת וימי המעשה – מה קודם?
פעמיים בחומש שמות מפרטת התורה את אופן בניית המשכן: פעם ראשונה כאשר הקב"ה מצווה על כך את משה, ופעם נוספת כאשר עם ישראל מבצע את הבנייה הלכה למעשה. בשתי הפעמים המוזכרות בתורה, סמוכה לבניית המשכן מצוות השבת. חז"ל למדו מכאן, שאפילו בניית בית לה' נדחית מפני השבת. הקשר העמוק בין המשכן והשבת מתבטא בכך שרשימת ל"ט המלאכות האסורות בשבת מבוססת על רשימת ל"ט חלקי המשכן המנויה בפרשתנו ('מדרש הגדול', פרשת ויקהל).
אבל, ישנו הבדל בין שתי הפעמים בהן המשכן מוזכר. בפעם הראשונה, מצוות השבת מופיעה אחרי מצוות המשכן - בין סוף מעשה המשכן לבין מעשה העגל. ואילו בפעם השנייה, מופיעה מצוות השבת כבר בתחילת פרשת ויקהל, ורק לאחריה מביאה התורה את אופן בניית המשכן.
הבדל זה אולי משקף את שתי נקודות המבט על סדר בריאת העולם, כפי שהגמרא הביאה לעיל. מזווית הראיה האלוקית, ששת ימי המעשה קודמים לשבת, וכך, ההוראות המדוקדקות על בניית המשכן קודמות אף הן לשבת. ואילו מנקודת המבט האנושית, השבת קדמה לימי המעשה, ועל כן, בפרשה הנוכחית, העוסקת בבניית המשכן בפועל בידי אדם, מופיעה תחילה השבת; ורק אחר כך באה מלאכת המשכן.
שבת של אחרית הימים
מזמורו של יום השבת הוא מזמור צ"ב בתהילים: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". אולם, המעיין בתוכנו של מזמור זה עשוי לתמוה מהו הקשר בינו לבין יום השבת. והרי מלבד בפסוק הפתיחה, המילה 'שבת' אפילו לא נזכרת בו?
המזמור עוסק לכאורה בנושאים אחרים לגמרי: בצדק האלוקי, שבעטיו גם הרשעים הפורחים כמו עשב עתידים להישמד עדי עד; בגמול השמור לצדיקים, שגם אם עתה נראה כי הם סובלים עתידים הם להיות דשנים ורעננים בחצרות אלוקינו. אלה הם רעיונות יסודיים וחשובים, אולם מה בינם לבין השבת?
התשובה היא, שפסוקים אלה מתארים את העתיד לבוא, את מציאותו של עולם הבא שבו נוכל לראות באופן מוחשי כי "ישר ה', צורי ולא עוולתה בו". זוהי השבת שלעתיד לבוא, השבת שבה העולם כולו יגיע לתיקונו השלם.
אולם, כדי לטעום משהו מטעמה של שבת עתידית זו, אין צורך להמתין עד תום שש אלף שנות המעשה. תכף ומייד אחרי שפקח אדם הראשון את עיניו, הוא חווה מציאות של שבת, "מעין עולם הבא". המפגש הראשון של האדם עם העולם בא מתוך שבת, נועם הנשמות.
אומנם, אחר כך תסתלק הנשמה היתרה ויגיע מוצאי שבת, ואחריו יבואו ימי החולין, על כל תלאותיהם ומטלותיהם. אולם בתחילת ברייתו, שרוי היה האדם בעונג שבת, בהצצה חטופה לתוך המציאות העתידית המזומנת לעולם. וזאת, כדי שידע למה לשאוף, ומהי המציאות האמיתית לקראתה עליה לחתור. שגם כאשר המציאות תראה לו מבולבלת וסותרת, הרשעים פורחים והצדיקים נאנקים, לא יאבד את עשתונותיו, וימשיך להיאחז באמונתו בלילות.
הקב"ה רואה אחרית דבר מראשיתו, ולדידו השבת שלעתיד לבוא היא מציאות גמורה. אולם האדם, שאופק ראייתו קצר, זקוק הוא לטעימה קטנה מהעתיד לבוא, ל'פרומו' של העולם הבא, על מנת לנסוך בו כוחות ועידוד, בעודו בונה את משכן ה' בעולם הזה.