ילדותו של מיכה וינברג עברה עליו בארגנטינה, בתקופת 'שלטון הגנרלים'; דיקטטורה צבאית ששלטה במדינה בשנות השבעים. מעצרים שרירותיים, חטיפות, והסיפורים על 'הנעלמים' – אנשים שנלקחו ולא שבו לעולם – היו המציאות לתוכה נולד. הפחד היה חלק משגרת היומיום.

השלטון ניהל מדיניות אנטישמית במידת מה, כאשר חלק מאנשי הצבא האמינו בתיאוריות קשר שהאשימו את היהודים בהשתלטות על כלכלת המדינה. בתי כנסת ומוסדות חינוך יהודיים המשיכו לפעול, אך הייתה תחושת חרדה מתמדת, ויהודים רבים חששו להבליט את זהותם היהודית בפומבי.

הבית בו גדל לא היה דתי, אך שמרו בו על מסורת מסוימת. "אפילו שלא ממש שמרנו שבת, אבי שיחיה התעקש על קידוש כל ערב שבת", הוא מספר. "זה היה זמן שבו כולנו היינו מתכנסים יחד סביב השולחן, מנסים להיאחז ברגע קטן של נורמליות ואחדות. בזמנים האלה יכולנו להרגיש משפחה, למרות כל הקשיים, וזה נתן לי משהו להיאחז בו – זיכרון של קרבה שלא נעלם".

מכות בגין יהדות

בגיל צעיר למד בבית ספר יהודי, אך מוריו לא הסתדרו עם אופיו הסוער. בלית ברירה העבירו אותו הוריו לבית הספר הציבורי הכללי. הדבר מסביר את השמות השונים שיש לו. בלידתו העניקו לו הוריו את השם 'משה'. "השם הזה היה מזוהה אצל הגויים ככינוי גנאי ליהודים, ועל כן העדפתי שיקראו לי 'מיכה', שם שימשוך פחות תשומת לב", הוא מסביר.

שינוי השם לא הציל אותו מתגרת ידם של הפרחחים האנטישמיים. גופו מצולק עד היום מהמכות שספג בקטטות בלתי פוסקות עם תלמידים בבית הספר, בשכונה או בסמטה אפלה. מכאיבים לא פחות מהמכות הפיזיות, היו העלבונות שהוטחו בו, ההשפלות והמבטים מלאי השנאה.

"היו זמנים שחשתי חוסר אונים", הוא מספר. "הייתי חייב לגייס את כל תעצומות הנפש, ולהגיע למחרת לכיתה. להיאבק על מקומי ועל זכותי להיות. למזלי הייתי בחור חסון. זה עזר לי לשרוד, לעמוד זקוף, ולהתמודד עם תחושת הניכור".

בגיל 14 החל להשתתף בפעילות בתנועת הנוער 'בית"ר'. זו הייתה אומנם תנועה חילונית, אך היא דגלה בחינוך לערכים יהודיים ולאומיים. "זה היה הקשר המשמעותי הראשון שלי לעולם היהודי", הוא מספר. לראשונה, הרגיש שייך למשהו, שהוא לא לבד. "התנועה גרמה לי להרגיש חלק ממשהו גדול ומשמעותי יותר".

וכך, עוד בהיותו קטין, שכנע את אביו לחתום עבורו ולאפשר לו לעלות לישראל בגפו. זה היה צעד נועז של קפיצה לעולם בלתי מוכר. הוא נקלט בקיבוץ 'מעברות' שעל יד נתניה, בלי לדעת מילה בעברית או באנגלית, רק ספרדית. "הקיבוץ הוקם בידי עולים יהודים מצ'ילה. אף על פי כן, הם נמנעו מלדבר איתי בספרדית, למרות הקושי בדבר עבורי, כי האמינו שרק כך אלמד עברית".

לאחר שירות צבאי כ'חייל בודד', יצא מטעם המדינה לשליחות לדרום אמריקה שנמשכה עשר שנים. בתשס"א שב ארצה ועל פי המלצה של חבר מהשליחות התיישב ביישוב 'נעלה'.

אסון משפחתי

עם שובו לארץ, מיכה חישב מחדש את מסלול חייו. מה יעשה עם עצמו כעת? בעקבות היכרות עם קבוצת עובדים זרים שלימדו אותו את רזי המקצוע, החליט מיכה להיכנס לתחום הבנייה. הוא התחיל כפועל פשוט ובהמשך נעשה לאיש מקצוע בעל ידע במלאכות שונות. העבודה הפיזית הייתה קשה ומפרכת, אבל הייתה לו תחושה של יצירת ובניית ארץ ישראל.

בתוך כך, הקים את ביתו עם מעצבת פנים. הם עבדו יחד - היא הייתה מעצבת פנים, והוא נעשה מפקח בנייה. יחד הקימו עסק משגשג ומצליח.

המשפחה של רעייתו הייתה כבר קשורה לתנועת 'ערכים', והיא שכנעה אותו כי בחור אידיאליסט ונמרץ כמוהו צריך להגיע לסמינר, כדי להכיר ברצינות את יהדותו. מיכה נענה לאתגר. "מסתבר שזה היה אחד הדברים הטובים ביותר שיכולתי לעשות לעצמנו", הוא מספר.

סמינר ערכים הפגיש אותו עם יסודות האמונה היהודית באופן שיטתי, הגיוני ומשכנע, כפי שלא פגש מעולם. הוא הבין כי שמירת המצוות היא החלק שהיה חסר עד כה בחייו. הוא ורעייתו התחילו להתחזק אבל התהליך לא היה פשוט, והיו בו ירידות ועליות.

כבר חשבו כי הגיעו למנוחה ונחלה, אבל לקב"ה היו תוכניות אחרות עבורם. יום אחד שבה רעייתו מהרופא, ובפיה בשורת איוב. היא אובחנה במחלה הנוראה. חייהם נקלעו לסערה. השנה הבאה עברה עליהם במסכת מסחררת של התייעצויות, רופאים, בתי חולים, טיפולים, ניתוחים ובדיקות.

מיכה לא התעלם גם מהצד הרוחני. בסמינר למד כי קיים קשר הדוק בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, ואין אדם נוקף אצבע אלא אם כן נגזר הדבר מלמעלה. הוא הלך להתייעץ עם צדיקים ולקבל מברכתם, ואלה הורו להם להתחזק במצוות מסוימות. במשך שנה של טיפולים מפרכים הם שמרו שבת, והרגישו שהם נלחמים יחד על חייה. בסופו של דבר, הם קיבלו את הבשורה המשמחת – המחלה נעלמה.

למשך כמה חודשים הם חיו באופטימיות כי הפרק הקשה כבר מאחוריהם. אך יום אחד נתקפה הרעייה בכאבים עזים. בבית החולים ציפתה להם בשורת איוב חוזרת: המחלה חזרה, אלימה ואכזרית יותר. בתוך ארבעה חודשים, איבד מיכה את רעייתו. הוא נותר עם שלושה ילדים קטנים וכאב עמוק.

צמיחה מתוך הכאב

המכה הייתה קשה, אבל בעזרת תמיכתם של חברים נאמנים חזר ונעמד על רגליו. ברבות הימים נישא בשנית, הפעם לאישה שגדלה בבית חרדי. זו חיזקה אותו ואת משפחתם, עד שהגיע לקיום אורח חיים תורני מלא. היום ילדיו לומדים במסגרות חינוך חרדיות ותורניות, והבית מתנהל על אדני התורה והמצוות.

מסרי האמונה ושיעורי התורה החדירו בליבו ובלב ילדיו את ההכרה שגם מאחורי המכה המכאיבה ביותר נמצאים חסדיו ורחמיו של בורא העולם. העולם איננו הפקר, ודברים לא מתרחשים בו באקראי. אין אנו מבינים בחשבונות שמיים, אך יודעים כי לכל דבר יש תכלית המכוונת לטוב. "לא הייתי מצליח לעשות כל זאת בלי האמונה והבטחון שיונקים מכוח התורה", הוא אומר.

מתוך האובדן והכאב הצליח מיכה ויינברג לצמוח. יחד עם רעייתו הוא החליט להמשיך לבנות חיים מלאים באמונה, אהבה ותקווה. כי בסופו של דבר, מה שחשוב הוא לא רק מה שאיבדנו, אלא מה שבחרנו לבנות מחדש.