הם עלו בשנות השבעים מבוכרה, שבאותן השנים שכנה מעבר למסך הברזל הסובייטי. הם היו יהודים פשוטים שהקפידו כמיטב הבנתם על קיום מנהגי המסורת, אבל המשטר הקומוניסטי לא אפשר ללמוד תורה, והידע היהודי שלהם היה דל ומצומצם.

לאחר שזכו לעלות לארץ ישראל, השתקעו בירושלים, ואת בתם שנולדה כעבור כמה שנים - שלחו ללמוד בבית ספר 'בית יעקב' חרדי. ילדותה עברה עליה בקונפליקט בין הבית בו גדלה, לבין החינוך שקיבלה בבית הספר.

"היו פערים עצומים בין הדברים שלמדתי בכיתה לבין המציאות שפגשתי בבית", היא מספרת. "בבית הספר לימדו אותנו לדקדק בהלכה, אבל בבית לא הבינו במה מדובר. למשל, הייתה בבית הקפדה על צניעות, אבל בגלל שזאת הנורמה המקובלת בקרב אנשים מכובדים בקהילה שלנו, הבוכרית, לא מתוך הבנה עמוקה של יראת שמיים".

הסתירה הייתה קשה לנפשה צעירה. הציפיות בבית הספר – צניעות, הקפדה על הלכות – התנגשו עם האווירה בבית. "זה היה מבלבל מאוד", היא נזכרת.

הלם תרבות

בגיל 14 חוותה טלטלה גדולה עוד יותר כאשר המשפחה עקרה משיקולי פרנסה לאמריקה. שם, בניו יורק, החינוך היהודי עולה הון. כדי לחסוך בהוצאות החליטו ההורים לשלוח אותה ל... 'פאבליק סקול' – בית ספר ציבורי כללי.

מיותר לתאר את הלם התרבות שלה ביום הראשון שהגיעה לכיתה החדשה. "צריך להבין שההורים היו תמימים, חשבו שהם מבינים מה זה חיים יהודיים בחו"ל, כי הרי בעצמם באו משם", היא מסבירה. "בבוכרה כולם למדו בבית הספר הכללי, כי זה כל מה שהיה. הם חשבו לעצמם - כמה גרוע כבר יכול להיות בית הספר הכללי באמריקה?"...

כך קרה, שאחרי שלמדה עד כיתה ח' בבית ספר חרדי שבו מקפידים על קלה כחמורה, גב' כהן מצאה את עצמה בבית ספר שרוב תלמידיו הם גויים, ואף מעט היהודים שלמדו בכיתה היו חילונים הרחוקים מכל זיק של תורה. "זו הייתה תקופה לא פשוטה, ומאתגרת", היא אומרת. "לא קל היה לשמור על המטען הרוחני שהבאתי איתי מישראל. ואכן, במרוצת הזמן, הרבה ממנו ירד".

במהלך שנות הלימודים בתיכון, התקשתה למצוא את מקומה במסגרות הלימודים הכלליות. המשפחה עברה דירה לעיתים קרובות והיא החליפה חמש בית ספר בארבע שנים. "זה היה מאבק פנימי – מצד אחד, אני יהודייה מאמינה, ומצד שני, הייתי בעולם זר לחלוטין".

ואז, בעוד תפנית מפתיעה, החליטה המשפחה לשוב לישראל. ההורים הבינו כי המשך השהות בניכר מעמיד את הדור הצעיר בסכנת התבוללות. בקהילה הבוכרית במיוחד, נישואי תערובת נחשבים לאות קלון; ולאחר שראו מה קרה אצל משפחות אחרות, חששו שדבר דומה יקרה גם אצלם.

חזרה לישראל: שאלות על זהות

בגיל 19 מצאה את עצמה שוב בארץ, נבוכה ולא מעט מבולבלת. הטלטלות שעברה המשפחה פיזרה את הילדים בכיוונים רוחניים שונים. אח אחד היה חרדי, אחות נשואה ניהלה אורח חיים חילוני.

היא מצאה את עצמה באמצע, מתלבטת. היא התארחה לא פעם אצל אחותה החילונית, והתמודדה עם שאלות נוקבות על חינוך, משפחה ועתיד. אורח החיים החילוני צרם לה. "בערב שבת היו עושים קידוש, אבל מייד אחר כך כל אחד פנה לדרכו ולעיסוקיו. חשבתי לעצמי, האם כך אני רוצה שהעתיד שלי ייראה?"

דווקא בחוץ לארץ הגבולות היו ברורים לה יותר. היא למדה אומנם בכיתה עם גויים, אך ידעה כי תרבותם אינה תרבותה. בישראל הדברים היו מסובכים יותר. כולם דיברו עברית, אך היא הופתעה לגלות שהאחיינים שלה, הלומדים בבית ספר ממלכתי בארץ, אינם יודעים כמעט דבר על מועדי ישראל. בנוסף, התאכזבה למראה הרמה המוסרית הירודה של המורים, וההתנהגות הקלוקלת בין התלמידים. "הבנתי שאני לא רוצה לחיות במציאות שלא אדע היכן הילדים שלי נמצאים ובמה הם יפגשו".

במקביל, בבית אחיה, נחשפה מחדש לעולם החרדי. שבתות בהן כל המשפחה יושבת יחד סביב השולחן, אווירה של כבוד הדדי ושלמות משפחתית, נראו לה כאידיאל. "זה היה בדיוק ההפך ממה שראיתי בעולם החילוני. ראיתי שהכללים שהתורה נותנת לנו מגנים על עצמינו, על הילדים שלנו ועל העתיד שלנו".

המפנה

בעודה מתלבטת על המשך דרכה, סיפרה לה חברה לא-דתית אודות "הרב רבין" שביקר אצלם בבית, ודיבר על מצוות ועבירות, שכר ועונש. גב' כהן הרגישה שדבריו של הרב מוגזמים, והחליטה להעמיד אותו על טעותו. הן בעצמה למדה בבית ספר חרדי, ולה 'אי אפשר למכור סיפורי מעשיות'.

בפעם הבאה שהרב רבין הגיע, היא דאגה להימצא בבית החברה. אולם כשהלה פתח את פיו, היא הופתעה. בניגוד למה שחשבה; הרב דיבר דברי טעם וחוכמה. הוא אפילו נשמע משכנע.

"איפה אפשר ללמוד עוד שיעורי תורה בסגנון הזה?" התעניינה. "תוכלי להגיע לסמינר 'ערכים' לרווקות", הציעה לה. "שם התחולל השינוי הגדול בחיי", היא אומרת. הרבנים והרבניות דיברו על תורה ומצוות בצורה שהדהימה אותה. "הרגשתי שאני מבינה סוף סוף לאן אני שייכת".

היא מפרטת: "קודם לכן הייתה לי כבר נטייה לכיוון החרדי, אבל בעיקר בגלל שהאמנתי ששם החינוך יותר טוב, יש יותר דרך ארץ להורים ויותר חיבור למסורת. בסמינר 'ערכים' התחוור לי שהדברים יותר עמוקים, שהאמונה היא לא סתם רגש מעורפל, אלא דבר שיושב על בסיס הגיוני מוצק. הבנתי שהתורה היא מערכת ההפעלה הכי נכונה לאדם. אין טוב יותר מללכת בעקבות ההוראות שנתן לנו הבורא שיצר אותנו. האמונה והביטחון מחיים את האדם. מי שחי בדרך זו - זוכה לחוש גן עדן בעולם הזה".

בעקבות הסמינר היא נרשמה ללימודים במדרשה תורנית בירושלים, השלימה פערים, ואימצה אורח חיים חרדי. היום היא זוכה לרוות נחת מילדים ונכדים ההולכים בדרך התורה.

"זה לא היה קל", היא מסכמת, "אבל היום, כשאני מוקפת בילדים ונכדים, אני מבינה שכל מה שעברתי היה הכרחי כדי להגיע למקום שבו אני נמצאת היום. המסע הזה חיזק אותי ולימד אותי על כוחה של אמונה והחיבור לתורה. כל יהודי צריך לדעת שיש לבורא אהבה אינסופית כלפיו. והלוואי ויזכני ה' להיות תמיד שליחה טובה למילוי רצונו".