שנותיו המוקדמות של הרב משה אפרת עברו עליו בצפון תל אביב, בבית חילוני למדי. ביום כיפור הוריו צמו, ואימו הקפידה להכשיר את העופות שקנתה באטליז, כי כך ראתה אצל הוריה. אבל פרט לכך, כמעט ולא ניכרו בבית סממני מסורת, לא קידוש ואפילו לא נרות שבת. כילד הוא נחשף בעיקר לתרבות חילונית תל-אביבית, כשהיהדות בשוליים.

עם זאת, זכור לו כי בבית שררה אווירה של אמונה פשוטה במציאותו של בורא עולם המיטיב עם הצדיקים, מעניש את הרשעים, ומלווה בהשגחתו הפרטית את מעשיו של כל אדם. את האמונה הזאת ינקה המשפחה מהסבא שנולד בבגדד, והיה יהודי ירא שמיים כל ימי חייו. בגיל 96, כאשר הביאו אליו רופא לראשונה בחייו, גער בהם הסבא: "רופא בשר ודם הבאתם לי?! אני איני נצרך כי אם ל'רופא כל בשר ומפליא לעשות'"...

מרביץ תורה

האמונה הזאת היא אולי מה שהמריצה אותו, כבר בגיל תשע לנסות לצום ביום כיפור. הוריו לא אמרו לו לעשות כן, החברים לא עודדו, אבל משה, עם לב של ילד יהודי טהור, חש אינסטינקטיבית שזה הדבר הנכון לעשותו. הוא אומנם לא הצליח לסיים את הצום עד תומו, אך מקץ שנתיים, מגיל 11, כבר הקפיד לצום בכל שנה.

"הבא להיטהר מסייען בידו". משה עדיין לא ידע שהוא בבחינת "בא להטהר", אבל בדרכו פגש לא מעט שליחים טובים, שלמפרע התברר שהם באו לסייע בידו.

אחד מהם היה המורה שלו לקארטה, יהודי בעל תשובה, שבמקביל לאומנויות לחימה הרביץ בו גם תורה ויראת שמיים. בין ה'קאטה' (דימוי קרב מול יריב דמיוני) לבין ה'קיהון' (הכרת טכניקות הלחימה הבסיסיות), הפך הדוג'ו (חדר האימונים) לבית המדרש בו קיבל משה את מושגיו הראשונים ביהדות. "אפילו הייתי מעוטף ב'קיטל'", הוא צוחק בהתייחסו ל'גי', בגד הבד הלבן אותו לובשים המתאמנים.

את שירותו הצבאי עשה ביחידה קרבית. המעניין הוא, שלכל אורך הדרך האמין בתוככי ליבו כי זכות לימודם של בני התורה היא השומרת ומגינה עליו. "הדבר שהכי הדאיג אותי היה שיגייסו את החרדים לצבא", הוא אומר. "חששתי שאם זה יקרה; נאבד חלילה את ההגנה הרוחנית".

ממשה ועד משה

משה אפרת טיפס בדרגות, ומילא מגוון תפקידים בכירים בצבא, כמו מפקד יחידת הלוויינות, סגן קמ"ן (קצין מודיעין) פיקוד העורף, וקמ"ן בה"ד 1 (קצין מודיעין של חטיבת חי"ר ובית ספר לקצינים). באחד השנים, בז' באדר, הוא פגש בבסיס קצין דת שבא לדבר בפני החיילים בעניין יום הסתלקותו של משה רבנו. הדברים סיקרנו את משה. הוא שאל את האיש היכן יוכל להרחיב את ידיעותיו בנושא, והלה הושיט לו את ספר התודעה שבידו.

"התחלתי לקרוא מתוך הספר, ומשום מה הדברים חדרו לי ללב עד כדי כך שהתחלתי לבכות מהתרגשות", הוא מספר. "מה שלמדתי שם נגע לי בנשמה".

היו עוד תחנות במהלך הדרך. הוא הכיר בחור שאיתו היה מתאמן. "יום אחד הוא הגיע לאימון עם ציצית וכיפה, והודיע לכולם כי הוא חזר בתשובה. חשבתי שהשתבשה עליו דעתו. אומנם הייתה לי כבר אמונה וכמה מושגי יסוד כלליים ביהדות, אבל שמירת מצוות קפדנית הייתה רחוקה ממני".

ובכל זאת, הוא הצטרף אליו ללימודי היהדות. אז השתכנע מעבר לכל ספק בקיומה של מציאות רוחנית ובנחיצות ההכרחית של שמירת המצוות. הוא סיים תואר ראשון ושני במתמטיקה ומחשבים, ומייד לאחר מכן השקיע את כל מעייניו בלימוד גמרא בישיבת 'נתיבות עולם'.

דרך המלך

אחד מרבותיו באותם הימים היה הרב בר-שלום, חתנו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. כשהרב בר-שלום עזב את צפון תל אביב לרמת גן, הרב אפרת נכנס לנעליו ולקח על עצמו למסור את השיעורים במקומו. "תוך שנתיים-שלוש בלבד מאז תחילת תהליך התשובה שלי, כבר מצאתי את עצמי מוסר שיעורים", הוא מספר.

הוא מצא דרכים לשלב את לימוד התורה בכל שעות היום: בתוך כדי עבודתו בצבא ובערב בישיבת נתיבות עולם. "גם בצבא החזרתי בתשובה", הוא אומר. "הייתי מעביר שיעורים, משפיע ומדבר".

כשהשתחרר מהצבא בגיל ארבעים, החליט להקדיש את זמנו ללימוד בישיבת 'כיסא רחמים', שבה הוציא תעודת הוראה והסמכה לרב עיר. מכאן ואילך, דבר רדף דבר. הוא נעשה רב קהילה בגבעת שמואל, ובמקביל התבקש לכהן כראש כולל 'יביע אומר' בבני ברק. עם הזמן, זכה לכתוב ספרים רבים בנגלה ובנסתר.

כמובן, כל משפחתו עברה יחד איתו את המסע אל העולם החרדי. גם אחותו, שחיה בארצות הברית, חוותה שינוי. "היום היא חרדית לחלוטין", הוא מציין בגאווה. "בניה ובנותיה הם אברכים ותלמידי חכמים".

גשר של 'ערכים'

חלק משמעותי מפעילותו מבוסס על הרצאות וחומרים כתובים שקיבל מתנועת 'ערכים'. "כאיש צבא נתקלתי לא פעם בשאלות רבות באמונה ונזקקתי למידע מהימן בסגנון המותאם לציבור חילוני. בארגון 'ערכים' חיברו אותי להרב ציגלר זצ"ל, שהיה אוצר בלום של ידע בנושאי תורה ומדע. באתי לשמוע הרצאה שלו בתל אביב והתלהבתי".

"במקביל ביקשתי וקיבלתי מערכים חומרים כתובים – מצגות וחוברות – בשלל נושאי אקטואליה. בדרך זו היו לי תשובות מוכנות לשאלות האמונה הנפוצות ביותר. הייתי נותן את החוברות לאנשים ושולח אותם ללמוד עוד בהרצאות וסמינרים של ערכים. עד היום החומרים האלה משמשים אותי".

"אני זוכר את הימים הראשונים, איך התחלתי עם שיעורים בבית כנסת בתל אביב", הוא נזכר בחיוך. "היום, כשאני רואה את האברכים שלומדים איתי, כשאני כותב ספרים שמגיעים למקומות מרוחקים – אני מבין שזה לא רק אני. זה תהליך גדול יותר ממני, זה מה שהקב"ה רצה שאעשה".

"לפעמים אנשים פונים אליי, מספרים איך שיעור ששמעו או ספר שקראו שינה להם את החיים. זה לא אני, זו התורה. אבל אין דבר מרגש מזה – לדעת שאתה היית שם, גשר קטן בדרך שלהם חזרה הביתה".