יש מי שמכנים את הרב מיכאל לסרי שליט"א "גאון השמחה של דורנו". ואכן, הרצאה של הרב לסרי נוטה להיות אירוע משעשע למדי גם כשהיא עוסקת בנושאים הרציניים ביותר. "לא רק שאין סתירה בין הדברים, אלא אדרבא, ככל שהנושא רציני יותר צריך את פתיחת הלב והקשב של השומעים", מסביר הרב בחיוך. "ההומור והבדיחה הם כמו הדבש שאיתו משכנעים את התינוק לפתוח את הפה בשביל לבלוע את התרופה..."

לא בכדי הרצאותיו של הרב לסרי נבחרו כהרצאות פתיחה לסמינרים של ערכים. מסתבר שהיכל החיוך קרוב אצל היכל התשובה. אבל מאחורי הצחוק המדבק של הרב לסרי, מונחת תפיסת עולם מגובשת לגבי מקומה של השמחה בעולמו של האדם היהודי. השמחה, כך מתברר, היא עניין רציני בהחלט.

לקראת ימי הפורים התיישבנו אפוא לשיחה על שמחה וצחוק במבטו של יהודי מאמין, שיחה שהיו בה רגעים מחויכים, שזורים בתובנות שיכולות ללוות את חיינו הרבה אחרי שיפוגו אדי האלכוהול של ימי הפורים.

חזרה בתשובה לכאורה אמורה להגיע מתוך שיברון לב ועצבות, אבל בדבריך יש דגש ברור על שמחה. איך שמחה ותשובה הולכות ביחד?

זו שאלה שנוגעת לשורש ההבדל בין תפיסת החיים של מי שחי מתוך אמונה, לבין מי שחי ללא תכלית רוחנית.

נביט במציאות עצמה. דווקא אנשים שאינם שומרי מצוות, שיש להם לכאורה את החופש למלא כל תאווה אפשרית ללא גבולות או מעצורים – הם אלה שמוצפים בדיכאונות וחרדות. אתה רואה זאת במוסיקה שלהם, בשירים שהם כותבים ושרים. כמעט כל שיר עוסק בכאב, בבדידות, בגלמודות: "נשארתי לבד", "אין טעם לחיים". איך זה קורה? איך מי שאמור ליהנות מכל מה שיש לעולם הזה להציע, מוצא את עצמו בעצבות ובריקנות כזו?

הדבר עמוק מאוד. אנשים לא מבינים שהם מחולקים לשני חלקים – גוף ונשמה. הגוף, מטבעו, עובר הרבה קשיים. רוב החיים של הגוף הם מסכת של התמודדות – היום כאב גב, מחר בעיות סוכר, מוחרתיים פריצת דיסק... והחיים ממשיכים ככה. ברור שהגוף לבדו לא יוכל להרגיש שמחה אמיתית לאורך זמן.

אבל הנשמה – היא הסיפור האמיתי. הנשמה היא זו שיכולה להתעלות מעל כל זה, לראות את הדברים ממקום גבוה. לכן אומרים חז"ל: "משנכנס אדר, מרבים בשמחה". לאן הוא נכנס? הוא נכנס ללב האדם, לשביל חדש. כי הדרך הטבעית בעולם היא דרך של עצבות. שמחה דורשת מאמץ. היא לא מגיעה אוטומטית. כדי להרבות בשמחה, האדם צריך לפתוח לעצמו שביל חדש, שביל רוחני שמאפשר לו לראות את החיים מזווית שונה.

לכן, אדם שחוזר בתשובה חווה שמחה מסוג אחר. עד שהוא חזר בתשובה, רק הגוף שלו 'אכל', כלומר, רק הצרכים הפיזיים שלו קיבלו מענה, אבל הנשמה נשארה רעבה. וכשנשמה רעבה, היא מציקה, והאדם מתחיל לחוות בעיות נפשיות, דיכאונות ותחושת ריקנות.

אבל כשהאדם מתחיל להזין גם את הנשמה, היא מתמלאת, והאדם מרגיש שלם יותר. הוא מעביר את הפוקוס מהגוף לנשמה, והשמחה מתחילה לצמוח מבפנים. זו לא שמחה של רגע או של תענוג חולף, אלא שמחה פנימית עמוקה, שמגיעה מתוך חיבור למהות האמיתית שלו.

בשנה האחרונה עם ישראל עובר אסונות רבים – הרוגים, חטופים, פצועים. גם הרב עצמו חווה לפני כמה שנים אסון קשה עם פטירת הבה"ח שמעון יוחאי. איך אפשר לחוש שמחה בתוך מציאות עצובה כזאת?

זו שאלה שמעסיקה הרבה אנשים, והיא באמת לא פשוטה. כשאנחנו מוקפים בכאב ובאסונות, קל להיסחף אל תוך הכאב ולהרגיש שאין דרך למצוא שמחה. אבל התשובה טמונה בהבנה עמוקה של מהי שמחה אמיתית. אנשים נוטים להתבלבל בין 'שמחה' לבין 'מצב רוח טוב'. שמחה אמיתית היא לא רק תחושה רגעית, אלא מצב פנימי שמבוסס על תפיסה רחבה יותר של המציאות.

אני אסביר. יש אנשים שחיים רק בתוך האמצעי – בתוך מה שקורה לגוף שלהם ולחיים המיידיים שלהם. אם הם חווים אובדן, כל עולמם מתמוטט. אבל מי שחי מתוך מטרה עליונה, מתוך תכלית, יודע שהחיים הם חלק ממשהו הרבה יותר גדול. כשאדם מבין שהעולם הזה הוא תחנה בדרך, לא הסוף, הוא מסוגל לראות גם את הכאב בפרספקטיבה אחרת.

אצל אומות העולם, מי שאיבד ילד עושה לעצמו קעקוע עם השם שלו, כדי שלא ישכח אותו. הילד הרי לא ישוב לעולם, לפחות שיישאר לו ממנו זיכרון. אבל עלינו אסר הקב"ה לעשות קעקוע. "בנים אתם לה' אלוקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". (דברים יד, א) מהו הדגש על המילים "בנים אתם לה'"? אלא, בתור בנים של הקב"ה אנחנו מבינים שהפרדה היא רק זמנית. אנחנו לא זקוקים לקעקוע, כי לא באמת איבדנו את הילד. נפרדנו ממנו לזמן קצר, אבל מצפה לנו נצח ביחד.

אני זוכר, אחרי שהבן שלי נפטר, הגיעו קצינים מצה"ל לנחם אותנו. אחד מהם אמר לי: "הרב, אנחנו משתתפים בצערך, איבדת את הבן שלך". הסתכלתי עליו ואמרתי: "אל תדבר ככה ליד הילדים שלי, זה לא חינוכי. אנחנו עם הנצח, ואין לנו אבדות".

הוא היה מופתע ושאל: "מה זאת אומרת?" עניתי לו: "הבן שלי לא אבד. הוא לא מת ונגמר – הוא חי וקיים. רק הגוף נשאר כאן, אבל הנשמה היא נצחית. אנחנו ניפגש שוב, בזמנו של הקב"ה". הקצין התעקש: "אבל קברת אותו בבית העלמין!" עניתי: "בבית העלמין השארנו חולצה, זה הכל. הבן שלנו זה לא הגוף הפיזי, הוא הרבה מעבר לזה. הנשמה שלו חיה וקיימת. לא קברנו אותו, אלא את הבגד שהנשמה לבשה בעולם הזה".

אני זוכר שעצרתי באמצע ואמרתי לילדים שלי: "המפקדים האלה שבאו לנחם אותנו – הם כאן לא רק בשביל הניחומים. הם רוצים לראות איך אנחנו מגיבים. הם רוצים לדעת אם אנחנו מתפרקים או ממשיכים הלאה". הודעתי להם שדווקא לכבוד הבן שלי, אני אכפיל את כמות ההרצאות שלי בצה"ל. כי כל מעשה טוב שלנו כאן, כל חיזוק שנעשה, מעלה את נשמתו למעלה.

בהלוויה היה קצין נוסף שאמר: "הרב, אולי אתה חזק היום, אבל מה יקרה בסוף השבעה?" ביום האחרון הוא חזר. אמרתי לו: "בוא איתנו לכותל להגיד 'נשמת' ולהודות לה'". הוא היה המום: "להודות? על מה אתה מודה? הרי הוא לקח לך את הילד!" אמרתי לו: "אתה מסתכל מהעיגול השחור בעין, אני מהעיגול הלבן. אתה שואל למה לקחו לי, למה פגעו בי. אני שואל: כמה טוב קיבלתי? 21 שנים של שמחה עם הילד: צחוק, ריקודים, לימוד משותף וחברותא. מתנה כזו ענקית – איך לא אגיד תודה?"

זו הגישה שלנו כעם ישראל. אנחנו יודעים שהעולם הזה הוא זמני, שהחיים כאן הם רק פרק אחד מתוך נצח שלם. זה לא אומר שאנחנו לא בוכים או לא כואבים – זה טבעי. אבל הכאב לא עוצר אותנו, כי אנחנו רואים את האור, את המתנות שקיבלנו, ואת התכלית הגדולה שמחכה לנו.

השמחה הזו היא הייחודיות שלנו כעם. לא משנה כמה קשה או כמה גדול הכאב, שום דבר בעולם לא יכול להזיז אותנו מראיית הטוב ומהשמחה שבאמונה. זו לא התעלמות מהמציאות, אלא הסתכלות עליה ממקום של חוסן ועומק. זו המשמעות של להיות חלק מעם הנצח. זה מה שמייחד את עם ישראל – אנחנו רואים מעבר לרגע, מעבר לעולם הזה. לכן, למרות כל האסונות, אנחנו ממשיכים לחיות, לבנות, לשמוח. כי יש לנו אמונה, ויש לנו תכלית.

כשמדברים על שמחה וצחוק, יש תמיד את הסכנה לגלוש להוללות או למקומות נמוכים. הרב ידוע כמי שמקפיד לשמור על שמחה מכובדת, עם מסר ותוכן. איך שומרים על הגבול הזה? איך מצליחים להצחיק ולשמח בלי לרדת למקומות לא רצויים?

זו שאלה חשובה מאוד, והיא נוגעת בלב העניין של השמחה האמיתית. שמחה היא דבר נפלא, אבל היא גם כלי עוצמתי שצריך לדעת איך להשתמש בו. אם אתה לא שם לב ולא מכוון אותה למקום הנכון, בקלות אפשר ליפול למקומות נמוכים, לצחוק שהוא ריק מתוכן או אפילו מזיק.

מי שעוסק בנושא של שמחה וצחוק, צריך קודם כול להבין את ההבדל בין שמחה אמיתית לבין קלות דעת. שמחה אמיתית באה מתוך מקום של רוממות, מתוך חיבור לערכים ולמטרות גדולות. קלות דעת, לעומת זאת, נובעת מחוסר רגישות, מהרצון להצחיק בכל מחיר, אפילו על חשבון ירידה למקומות לא ראויים.

כשאתה עומד מול קהל, הניסיון גדול במיוחד. כל קהל הוא שונה. יש קהל שצמא לצחוק בכל דרך, גם אם הוא יגרור אותך למקומות נמוכים. אבל זו האחריות שלך – כמי שעומד ומוביל, לדעת איך לכוון את הצחוק למקום הנכון. כל בדיחה אפשר לקחת לשני כיוונים; למקום נמוך או למקום גבוה. הבחירה בידיים שלך.

לדוגמה, כשאני מדבר בפני קהל חילוני, אני מקפיד להראות שאפשר לצחוק בצורה מכובדת, עמוקה, שמכבדת את המעמד ואת השומעים. פעמים רבות אנשים ניגשו אליי ואמרו: "הרב, לא האמנו שאפשר לצחוק ככה בלי לרדת לרמות נמוכות". הם גילו שאפשר ליהנות, לצחוק ולשמוח, ועדיין לשמור על ערכים.

יש שיגידו: "אבל הרב, אתה מצחיק את האנשים בלי להעביר מסר!" נכון, לפעמים התפקיד שלי הוא רק להכין את הקרקע, ליצור אווירה טובה. אבל כשאני עושה זאת מתוך כוונה להכשיר את השטח למסר הגדול שיגיע אחר כך, זה לא הופך לצחוק ריק. ההפך, הצחוק הזה נעשה כלי שבונה את השומעים לקראת התוכן שהם יקבלו.

בסופו של דבר, זה עניין של בחירה ושל כוונה. מי שמצחיק – אם הוא יודע לשמור על הגבולות ולכוון את הצחוק למקום של בנייה ולא של הרס, הקב"ה מצליח אותו. אבל מי שלא שם לב, קל מאוד ליפול. אני תמיד אומר לעצמי: תשמור על המטרה, תזכור למה אתה כאן, ואל תתפתה לגלוש למקומות שאינם מתאימים. השמחה היא כלי, ואנחנו צריכים להשתמש בו בחוכמה.

לפעמים אדם יושב עם עצמו ומרגיש שהשמחה שוקעת, שהמצב רוח יורד. מה אפשר לעשות במצב כזה? האם יש עצות או דרכים שיכולות לעזור?

כל אדם נתקל במצב כזה בשלב כזה או אחר. יש רגעים שבהם השמחה מתעמעמת, ואנחנו מתחילים לשאול את עצמנו: "איך אני יוצא מזה?" הדבר הראשון שאני אומר לאנשים הוא, לעצור לרגע ולחשוב בצורה פשוטה: למה אתה לא מתמלא בשמחה כבר ברגע שאתה מתעורר בבוקר?

תחשוב על זה: אתה קם בבוקר, פוקח את העיניים, ומבין שאתה יהודי. רק המחשבה הזו לבד יכולה להרים אותך. תאר לעצמך שהיית מתעורר בבוקר וגילית שאתה תאילנדי או סיני, עם עיניים קטנות שלא ברור אם התעוררת בכלל... אבל אתה לא. אתה יהודי, חלק מעם הנצח. זו כבר סיבה לשמוח.

למה ילד בן חמש הולך ברחוב ושר לעצמו? כי הוא רגוע, הוא יודע שאבא שלו נמצא לידו. אבל אם לרגע הוא ירגיש שאבא נעלם, הוא יתחיל לבכות. אותו דבר אצלנו. כשאנחנו זוכרים שהקב"ה איתנו, שאנחנו לא לבד, זה ממלא אותנו בביטחון ובשמחה.

אדם שמרגיש ירידה צריך לעצור ולשאול את עצמו: מי אני? מאיפה באתי? מאיזה עם? רק מלחשוב על זה, השמחה כבר מתחילה לחזור. הרי אתה חלק מעם ישראל, יש לך תכלית, יש לך שורשים, ואתה לא לבד בעולם הזה.

הרב שך, למשל, כשהיה רואה את הים הוא היה מתלהב כמו ילד קטן מהגלים הקטנים שמגיעים לחוף. "איזה יופי!" הוא היה אומר, ומתמלא שמחה רק מלהתבונן בבריאה. למה? כי הוא ראה את הקדוש ברוך הוא בכל דבר – בגלים, בשמש, באוויר. מי שחי בהסתכלות כזו, יכול לשאוב שמחה מכל רגע.

תחשוב על זה: אתה יהודי. יש לך עולם הבא שמחכה לך, תכלית נעלה. החיים בעולם הזה הם זמניים, רק 70 או 80 שנה – אז למה לבזבז אותם על עצבות? המחשבה הזו עצמה יכולה להרים אותך, לפעמים עד לריקוד ממש.

ויש עוד משהו שאין לו תחליף: התורה. התורה היא משיבת נפש. כשאדם לומד תורה באמת, הוא מתחבר לשמחה שאין דומה לה. זו לא שמחה רגעית, אלא שמחה עמוקה, שממלאת את הנשמה.

אז העצה שלי היא זו: עצור לרגע, תתבונן במה שיש לך, היזכר מי אתה ומאיפה באת. תתמקד בתורה, בבריאה, ובמתנות הקטנות שממלאות את החיים. השמחה כבר תגיע.