באנו ממשפחה אקדמאית, חילונית לחלוטין", מספר בנו של הרב ד"ר ירוחם אשר בֶּנְטַל. "הסבא-רבא שלי, ד"ר דוד ('קורט') בלומנטל, היה מחלוצי הרפואה הפסיכיאטרית בארץ. הוא עלה מגרמניה בעלייה החמישית, והביא עמו שיטות טיפול חדשניות, אותן יישם בבית החולים 'בלומנטל' שייסד בחיפה. אבא ז"ל נהג לומר כי משפחת סבו הייתה מפצועי ההשכלה הגרמנית. הם היו אנשים משכילים ומלומדים, אבל רחוקים מאוד מתורה ויהדות, עליה לא ידעו כמעט דבר".

בקהילת רכסים היה הרב ד"ר ירוחם אשר בנטל שם דבר. רבים ראו בו כתובת לכל שאלה רפואית. אלפי הורים מרחבי הארץ התייעצו איתו בתפקידו כמנהל יחידת הפגים בבתי החולים 'לניאדו' ו'מעייני הישועה'. גדולי ישראל ידעו להפנות אליו מקרים רגישים של דיני נפשות.

רק מעגל קרוב של בני משפחה ומכרים הכירו גם את הצד הנוסף באישיותו: את סדרי הלימוד שמילאו כל רגע פנוי, גם בימים בהם לא נותר זמן אפילו לשינה; את התפילות הלוהטות שנאמרו גם בזמנים העמוסים ביותר; את הרצינות התהומית בה ניגש לכל פרט בחיים - קטן כגדול. הרב ירוחם לא ראה בכל אלה דבר מיוחד הראוי לציון, אלא ביטוי בסיסי למושג: 'יראת שמיים'. "אדם המקבל על עצמו עול מלכות שמיים, מכיר בכך שזמנו וכוחותיו משועבדים לאדון כל", היה מסביר בפשטות.

אך סיפורו של ד"ר בנטל מתחיל הרבה לפני שהתמסר לשליחות הזו – בסיפור חיים מרתק של חזרה בתשובה, דרך קשיים והתמודדויות, עד מציאת ייעודו האמיתי.

שורשים רחוקים

אחרי עלייתה של משפחת בלומנטל לארץ, בני המשפחה השתלבו בהצלחה בנוף הארץ-ישראלי, ועד מהרה המשפחה נעשתה חלק מהאליטה התרבותית והחברתית בישוב העברי. לימים עיברת הסבא את שם המשפחה ל'בֶּנְטַל'. הבן, פרופסור אפרים בנטל, הלך בעקבות אביו, והשתלב אף הוא לתחום הרפואה. הוא ניהל את המחלקה הנוירולוגית בבית החולים רוטשילד, ולאחר מכן ברמב"ם, והיה ממקימי הפקולטה לרפואה בטכניון בחיפה. הנכד, ד"ר ירוחם בנטל, נולד אפוא לתוך בית שהיה מוקדש כולו למצוינות בתחומי ההשכלה והמדע, אך רחוק מיהדות.

"מדובר באנשים שחיו בתודעה גבוהה של נתינה ודאגה לזולת, וזה גם החינוך שהעניקו בבית", מספר הבן. "הסבתא הייתה ניצולת שואה שבאה מפולין. סבא שלי פגש אותה אחרי המלחמה, כשהשתתף מטעם המדינה בסיוע להעלות יהודים ארצה. הם בנו משפחה מאוד אידיאליסטית ומסורה. הם היו חלק מקבוצה איכותית בעלת מעוף שחבריה נמנו עם דור מקימי המדינה ומילאו תפקידים בכירים בצבא, באקדמיה וברפואה".

כחלק מהתפתחותו המקצועית, ד"ר בנטל עבר עם משפחתו לדרום אפריקה, שם השתלם במשך שלוש שנים בתחום הטיפול בפגים. דווקא שם, הרחק מארץ מולדתם, נטמנו הזרעים שהובילו למפנה רוחני.

"עוד קודם לכן, אמא שלי שתחי' הרגישה שמשהו חסר", מספר הבן. "היא חיפשה דרך אחרת, משהו רוחני. היא התעניינה בטבעונות, צמחונות – כל מיני גישות חילופיות לחיים שימלאו את הריקנות. התחושה הזאת התעצמה כשהתרחקנו מהארץ. המרחק נותן לדברים פרספקטיבה אחרת, שחידדה את השאלות הקיומיות שכבר ניקרו אצל ההורים. העובדה שהם אנשים ערכיים ואידיאליסטיים, הכריחה אותם לנקוט בצעדים מעשיים כדי למצוא תשובות לשאלות, ולא לדחוף אותן מתחת לשטיח, כפי שאנשים אחרים היו עלולים לעשות".

ביוהנסבורג הם היו קרובים לקהילה היהודית המקומית, ולראשונה בחייהם נחשפו מקרוב לאורח החיים של שמירת תורה ומצוות. יום אחד, סמוך לחג הסוכות, הביטו בסקרנות ביהודים חרדים בוחנים בתשומת לב לולב למצוות ארבעת המינים. "באותם הימים הכול היה זר ומוזר. הם מעולם לא ראו דבר כזה ולא הבינו מה הדבר הזה. רק בשביל להבין מה גדול היה באותם הימים המרחק: אפילו את יום כיפור לא ציינה המשפחה בשום דרך. מלבד ברית מילה, לא היה לנו שום קשר ליהדות", מספר הבן.

מפנה רוחני

שלוש שנים של שהייה בנכר, בסמוך לקהילה היהודית, פקחו את עיניהם להכרת אורח חיים בו לא נתקלו עד אז בחיפה. הם הוזמנו לסעודות שבת, חוו את מעגל החגים, וראו מקרוב את הדינמיקה המשפחתית בין הורים וילדים, המבוססת על כיבוד הורים ודרך ארץ. זה היה מעניין ופוקח עיניים - אבל זה עדיין לא היה מחייב.

הם חזרו לארץ קצת לפני מלחמת המפרץ, וכאן התהליך הרוחני צבר תאוצה. "היו מודעות פרסומת בחיפה על הרצאה של הרב מרדכי נויגרשל, ואימא החליטה שמסקרן אותה לשמוע איך הציבור החרדי רואה את העולם", משחזר הרב בנטל. "עד אז כבר הייתה להם היכרות מסוימת עם שמירת המצוות מתוך מה שראו בדרום אפריקה, אבל כעת הם ביקשו להבין גם את ההיגיון שמאחורי הדברים".

הרצאה רדפה הרצאה, ובשלב מסוים גם האבא, ד"ר ירוחם בנטל החל להשתתף בהן. זה היה מפתיע, שכן ד"ר בנטל, כ'ייקה' אמיתי, נודע בשמירת הזמנים הקשוחה והקפדנית שלו. לא היה מקום אצלו לבזבז זמן על עיסוקים מיותרים שאינם קשורים למשפחה או למקצוע. אך כבר ההרצאה הראשונה ששמע; הבהירה לו שהפעם הוא מתמודד עם השאלה הרצינית ביותר שיכולה לעמוד בפני האדם: להיכן עליו לשים את פניו ומגמתו בכל עמלו אשר הוא עמל בחייו? ואם זאת השאלה – צריך להתייחס אליה בכל כובד הראש הראוי.

ד"ר בנטל ניגש להכרת יסודות היהדות באותה יסודיות קפדנית שליוותה כל עשייה שלו בחיים. להבין את הדברים על בוריים, לבחון אותם ברצינות עד השורש, ומה שהכי חשוב – ליישם עד הסוף את מה שלמד, ויהיה המחיר אשר יהיה. נעשה ונשמע.

השלב הבא היה סמינר ערכים בחודש אדר תשנ"א. "סמינר ערכים היה שבוע ימים של סיעור מוחות והתמודדות אינטלקטואלית, בהשתתפות טובי המרצים, כמו הרב שלום סרברניק, הרב צבי ענבל ועוד רבים וטובים. לימים סיפרו המרצים איך אבא ישב קשוח לאורך כל ההרצאות, מאזין בדריכות לכל מילה, לא מבטל אף רגע, שואל את כל השאלות הנכונות, ומבקש להבין כל דבר על בוריו".

מסירות ללא סייג

הסמינר היה נקודת התפנית, שבעקבותיו המשפחה כולה חזרה בתשובה. לדידם, לא היה ספק מה צריך להיות הצעד הבא, הואיל וכל מציאותו של העולם הזה אינו אלא לשמש פרוזדור לעולם הבא, הרי שיש לקיים את רצון ה', ללא חכמות!

אך לא חסרו אתגרים בדרך. "אני זוכר שאמא שלי כמעט התחננה לפני אבא שלי – 'אל תצא לעבודה עם כיפה!' היא פחדה מהתגובה של החברים שלו בבית החולים. אבל אבא היה איש של החלטות. אם הוא מחליט – הוא עושה. 'אני הולך עם כיפה', הוא אמר. וזהו". התגובות אכן לא איחרו להגיע. "חבריו הרופאים היו מופתעים מאוד. אחד מהם התקשר במיוחד לשאול מה קרה. היו כאלה שאפילו עשו סימן של טירוף כשראו אותו עובר לידם במסדרון. מבחינתם, המהפך שעבר על ד"ר בנטל היה בלתי נתפס. איך יכול להיות שרופא משכיל, חרוץ, יסודי ומקצועי כמוהו נתפס לכוחות האופל?"

רבי ירוחם לא נתן לדברים האלה להרתיע אותו או אפילו להסיט אותו מדרכו כמלוא נימה. הוא המשיך בתפקידו כרופא בכיר, אך מעתה – עם ראייה יהודית עמוקה. "הוא לא ראה הבדל בין עבודתו ברפואה לבין עבודת ה'. הכול היה אחד. בכל שיחת טלפון, גם במענה הקולי, היה מקפיד להזכיר את שם ה'", מספרים בני המשפחה. "הוא היה רופא חדור באמונתו בכל נימי נשמתו. הוא היה רופא שהלך עם כיפה שחורה וזקן בבית חולים חילוני, והם כיבדו אותו על כך. הוא לא נכנע ללחצים חברתיים, כי הוא ידע בדיוק מי הוא ומה שליחותו בעולם".

להיאבק על כל רגע

במשך 22 שנה חי רבי ירוחם בנטל כבן תורה בעולם הרפואה. הוא נעשה למנהל המיתולוגי של מחלקות הפגים בלניאדו ומעייני הישועה, וליווה אינספור משפחות בטיפול בתינוקותיהם. הוא העניק להם במאור פנים את הייעוץ הרפואי המקצועי ביותר, אך אף פעם לא שכח להוסיף כי הקב"ה הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות. "כל מי שפגש אותו – זוכר את החום, את האמונה, את המסירות. הוא הראה לכולם שאפשר להיות גם רופא דגול וגם עובד ה' מסור עם לב חם".

בערוב ימיו הכריעה אותו מחלה, שגם עמה התמודד כדרכו בגבורה ובביטחון מוחלט בה'. לאחר הסתלקותו, בני המשפחה הוציאו לאור את הספר, "ושב ורפא לו", ובו סיפורי מופת המאפיינים את אורח חייו, שחלקם נחשפו רק מסיפורים ששמעו בימי השבעה. "אצל אבא העיסוק הרפואי היה עוד אמצעי לקדש שם שמיים ברבים, ולהכניס את הקדושה בתוך הרפואה: ה'ושב' – תיקן את ה'ורפא לו'", מסביר הבן.

כמות הסיפורים שניתן לדלות מהספר, חורגת בהרבה מהמסגרת המוגבלת כאן, אבל די בכמה אנקדוטות ספורות כדי להמחיש את הליכותיו.

חסיד צאנז המתגורר סמוך לבית החולים לניאדו סיפר, כי באחד הלילות נזקק לעצה רפואית דחופה עבור בנו. "התקשרתי אליו והתנצלתי על השעה, אבל הוא ענה לי מייד: 'זה בסדר גמור, אני בדיוק באמצע משמרת'. למחרת גיליתי, שהוא בכלל לא היה במשמרת אז... כששאלתי אותו על כך, הוא חייך ואמר בפשטות: 'אם יהודי מתקשר אליי, אז אני באמצע משמרת!'"

אהבת התורה וניצול הזמן שלו היו אגדיים. מפעם לפעם, כשעבודתו דרשה ממנו לשהות בפגייה בשבת, באו בני המשפחה לשבות איתו בנתניה, בחדר מיוחד שבית החולים הקצה לכך. הסעודה נמשכה עד לשעות המאוחרות, כאשר רבי ירוחם הולך אחר כך להשגיח על הנעשה במחלקת הפגים, ולאחל כדרכו "גוט שאבעס" לעוללים הרכים.

לכולם היה ברור שאחרי יממה מתישה של עבודה והכנות לשבת, כאשר לפניו עוד משמרת רפואית המתחילה בשעה מוקדמת, הרופא ינצל את מעט הזמן שנותר בלילה כדי לנום קמעא, אולם כאשר אחד הבנים פתח בזהירות את דלת החדר כדי להוציא משם משהו, הוא הופתע לראות את אביו רכון על גמרא לאור מנורת לילה קטנה, וחוזר על העמוד שלמד עם החברותא...

זה היה חלק מסדרי הלימוד הבלתי פוסקים שהיו לו, לבדו ועם חברותות, מהשעות המוקדמות ועד אישון לילה. ולא פלא שכך, שהרי הלימוד הוא החיים, ועל החיים אין מוותרים. וכמו שהוא נלחם על עוד רגע של חיי פג קטן, כך הוא נלחם על עוד רגע של לימוד תורה.

השפעה על העבר והעתיד

"ב'ערכים' מדברים על ההשפעה שיש לסמינר, לא רק על החוזר בתשובה עצמו, אלא גם על הדורות הבאים: הצאצאים שבאים בעקבות כך לעולם, והמשפחות שהם מקימים. אבל אצלנו, ראינו גם את ההשפעה של הסמינר על הדורות הקודמים", מספר הבן, הרב בנטל. "הסבא, פרופסור אפרים בנטל, בא מרקע רחוק מאוד מחיי תורה, אבל הדוגמא האישית שראה אצל בנו, שינתה את כל המבט שלו, וגרמה לו להעריך את התורה ולומדיה. הדבר בלט כשסיפרו לו שבלימודי הרפואה רוצים להוסיף לימוד של 'יחסי אנוש' כדי לשפר את הקשר בין הרופא למטופל. סבא אמר בביטול: 'אם אתם רוצים שהרופאים יהיו בני אדם, תצטרכו ללמד רפואה לבחורי ישיבה. אצלנו זה לא יעבוד'".

כששואלים את הרב בנטל איך מסכם אביו את דרכו, הוא מחייך: "אבא אמר לנו בשם אביו, הפרופסור בנטל, את המילים הבאות: 'אני שמח שעשית שני דברים בחיים – למדת רפואה כדי שתוכל לעזור לאחרים, ובחרת בקדושה'".

"אני, מנקודת מבט של בן אומר: ראינו אבא עובד ה', שמשקיע ומוסר נפש על התורה ועל עבודת ה', בלימוד התורה, עבודת התפילה, תיקון המידות בבן אדם לחברו וגיבוש המשפחה. זו הייתה האווירה בבית, ואת זה נשמנו. כך הוא חינך אותנו, ובאופן זה נמשיך את דרכו בחינוך דור ההמשך, בעז"ה".