קטמון של שנות השישים הייתה שכונה עממית רבת-גוונים, ערבוביה של בנייני מגורים לא נחמדים למראה, ובהם עולים חדשים מחצי תריסר ארצות. מעבר לרחוב טשרניחובסקי שכנה רחביה האריסטוקרטית, בה דרו רופאים, פרופסורים ומלומדים, ואילו בקטמון חיו ה'עמך', משפחות פשוטות, לעיתים קשות-יום, בהן ההורים התאמצו להסתגל למציאות החדשה בארץ ישראל, בעודם עמלים לפרנס את המשפחות הגדולות.

בשעות אחר הצוהריים, השטחים שבין הבניינים הפכו למגרשי כדורגל מאולתרים, בהם בני הנוער העבירו את זמנם, לא תמיד עם תוצאות חינוכיות ביותר. ניידות משטרה לא היו מחזה נדיר בשכונה, וכולם ידעו היכן למצוא את העבריינים הצעירים, שדרכם סלולה לפניהם למחוזות העולם התחתון...

זו הייתה הסביבה בה גדל הרב אליהו אלפסי. הוריו עלו לארץ מרבאט, במסגרת העלייה הגדולה של יהדות מרוקו. אחרי תקופה במעברה נשלחו להתגורר בשכונת העולים הירושלמית. בבית נשמרה אווירת מסורת, והרב אלפסי זוכר את עצמו כילד צועד עם אביו לתפילות שבת בבית הכנסת השכונתי. הוא אף נשלח ללימודים בבית ספר שכינה את עצמו 'דתי', אך שמירת מצוות לא הייתה בראש מעיניהם של המורים שלימדו בו.

"עד סוף תקופת הלימודים, רוב הילדים בכיתה הורידו את הכיפה - ואני ביניהם", מספר הרב אלפסי. "זו הייתה האווירה הכללית ששלטה באותם הימים. שמירת מצוות נתפסה כמשהו מיושן שאבד עליו הכלח. הראש של הצעירים היה במקומות אחרים".

על טיב הרמה החינוכית תעיד העובדה שהנהלת בית הספר עודדה את התלמידים לספוג 'ערכים חינוכיים' באמצעות הצטרפות לפעילות תנועת הנוער של... השומר הצעיר.

מדי שבת בצוהריים, הם היו חוצים את הרחוב לשכונת רחביה הסמוכה, שם העירייה הקצתה מקלט לתנועת הנוער הקיבוצית שאספה אל חיקה את ילדי העולים, כדי להרביץ בהם קצת תרבות נאורה. כשהם לבושים בחולצות התנועה, עם השרוך האדום הידוע, היו הילדים משתתפים בפעילות מגוונת שכללה גם מנגל בשבת, רח"ל.

אלפסי הפנים את המסר היטב. את לימודי התיכון כבר עשה בבית ספר חילוני לחלוטין. בזמנו הפנוי שיחק בנבחרת הנוער של קבוצת הפועל ירושלים. את השירות הצבאי עשה כטנקיסט במדבר סיני. זה היה אחרי מלחמת יום כיפור – באופן נדיר הגבולות היו שקטים, והשירות הצבאי עבר ללא פגע. בתוך כך גם השתלם בהנדסת חשמל, כך שהוא יצא לחיים האזרחיים כשבידו מקצוע.

מתיקון מכונות לתיקון נשמות

ידיו של אלפסי היו עמוסות עבודה: מתקן מכונות כביסה סרבניות, משכנע מקררים לשוב לעבודה סדירה, ומפרק התנגדויות של תנורים עקשניים. משום מה, מצא את עצמו עובד הרבה עם הציבור החרדי. לא אחת הוזעק לטפל במקרר ששבק חיים דווקא בערב שבת, או מכונת כביסה שמיאנה לעבוד בדיוק כשמשפחה ברוכת ילדים זקוקה לה נואשות. העבודה עם הציבור הזה מצאה חן בעיניו. הוא נהנה מהדיבור המנומס, מיראת השמיים, מאורח החיים הצנוע והפשוט. בפרט התרשם מהכבוד בין הילדים להורים, ובינם לבין עצמם.

"טכנאי מכשירי חשמל הוא מקצוע שהרבה פעמים מביא אותך לבית כשהוא בשיא הלחץ והבלגן. שלוליות מים מציפות את הסלון, או ערמות כביסה שנתקעו על הספות. מלראות את האווירה בבית בזמנים כאלה, אתה יכול ללמוד הרבה על הדינמיקה השוררת בין בני המשפחה. הייתי טכנאי, אבל בעצם קיבלתי זווית הסתכלות של פסיכולוג", הוא אומר בחיוך.

אף כי התרשם לטובה מאורח החיים החרדי, עדיין לא חשב שהדברים נוגעים אליו. הוא בא מרקע שונה וקיבל חינוך אחר. מה לו ולהם? זיקה ממשית יותר ליהדות הייתה כאשר התחתן עם רעייתו. היא שכנעה אותו לפגוש רבנים שלימדו אותו הלכות בסיסיות, שהבית היהודי אינו יכול בלעדיהן.

אבל גם בשלב זה הוא היה רחוק מאוד. זמני הפנאי שלו היו מוקדשים לתחביבו העיקרי: צפייה במשחקי ספורט. במגרשי הכדורגל הוא היה דמות מוכרת בתור "האיש עם החצוצרה". בכל משחק 'חשוב' הוא היה מגיע עם כלי הנגינה שבידו, תוקע ומריע ושוב תוקע, משלהב את רוחם של האוהדים.

ואז, יום אחד, בעודו מגלגל שיחה עם מכרו הרב לוינגר אודות תיקונה של מכונת כביסה סרבנית, תלה בו הרב את מבטו, ואמר: "עד שאתה מתקן מכונת כביסה, מה דעתך לתקן קצת את הנשמה?" אלפסי חייך. "איפה עושים את זה?" "בוא לסמינר ערכים!"

סמינר מהפכני

ארגון ערכים היה אז בתחילת דרכו. הרעיון שניתן באמצעות סידרה מרוכזת של הרצאות להוכיח כי משה אמת ותורתו אמת היה עדיין בגדר חידוש. תנועת התשובה כללה עד אז יחידים יוצאי דופן, וטרם הפכה לתנועת המונים כמו בזמננו. אבל הדברים הציתו את סקרנותו של אלפסי.

"בשביל מה להגיע לסמינר?" התעניין. "מה יש לך להפסיד?" השיב לו הרב. "מקסימום בילית בנעימים שבוע ימים בבית מלון".

"באמת שלא היה לי מושג מה מצפה לי שם", מספר היום הרב אלפסי. "אני אפילו לא בטוח מה בדיוק הביא אותי לשם. כנראה שזו הייתה זכות אבות. כל כך לא ידעתי מה מצפה לי, שארזתי בגד ים, חשבתי שאת עיקר הזמן אעביר בבריכה. הרעיון שאפשר להוכיח בצורה משכנעת את מציאות הבורא, נראתה לי קצת מצחיקה. סוף כל סוף באתי מבית מסורתי, ואף הלכתי לבית ספר שהיה כביכול 'דתי'. מה הם כבר יוכלו לחדש לי שם?"...

בהגיעו עם רעייתו לבית המלון בערד, נבהל ממראה הרבנים המזוקנים. את היום הראשון העביר כשהוא מסוגר, אבל בהמשך גברה עליו סקרנותו. הוא הקשיב להרצאת 'אל-כשל' של הרב יחיאל ויצמן, ויצא מבולבל. פתאום מתברר שאמיתות התורה נשענת על יסודות מוצקים, שלא הייתה לו דרך לערער. אחר כך באה הרצאתו העוצמתית של הרב ניסים יגן זצ"ל. "זה היה כל כך מרתק, שלא יכולתי להתנתק", הוא מספר. "רציתי לתקוע לעצמי קיסמים בעיניים כדי להמשיך ולשמוע עד לשעות הקטנות של הלילה"...

מהסמינר חזר בידיעה נחושה כי נדרש שינוי. אך ממה להתחיל? אברכי 'ליווי ההמשך' הגיעו לביתו להכשיר את המטבח ולהתקין שעון שבת. בתחילה עוד היה צועד רגלית כל שבת למגרש הספורט, מכוח ההרגל, אבל כעבור חצי שנה הפסיק. "הרגשתי עד כמה העיסוק הזה ריקני. יש ליהודי דברים הרבה יותר טובים לעשות בזמנו הפנוי", הוא אומר. בתוך כך התחיל לקבוע עיתים לתורה בשיעורו של הרה"ג מיכאל עמוס שליט"א, שכיום מכהן כדיין בבית הדין הגדול בירושלים. השיעור הקבוע ליווה אותו שנים רבות.

במשפחה המורחבת התייחסו לשינוי בהסתייגות, פחדו שיתנתק מהם. "למזלי קיבלתי הדרכה נכונה איך להתנהל מולם בחוכמה", הוא מספר. "אדרבא, הוכחתי שדווקא החזרה בתשובה גרמה לי להדר במצוות כיבוד אב ואם ולהדק את הקשר עם אחי ואחיותיי".

במרוצת השנים, הדוגמא האישית וההשפעה הרוחנית הביאו לכך שרבים מבני המשפחה והמכרים חזרו אף הם בתשובה.

משכהו לבית המדרש

במשך שמונה שנים עבד הרב אלפסי כקצין חינוך ב'מחלקה לשיקום האסיר' של שרות בתי הסוהר. כדי לתת לאסירים סיכוי אמיתי להשתקם, הוא קיבל אישור להוציא אותם מבית הכלא לחצי יום – בבוקר היו עובדים בעבודות שונות, ואחר הצוהריים לומדים תורה בישיבה.

בתקופה זו ראה באופן מוחשי את הכוח של לימוד התורה לחולל שינוי בבני אדם. "בשכונה שבה גדלתי הכרתי בריונים ועבריינים, לכן לא הרתיע אותי לעבוד עם אוכלוסייה כזאת", הוא אומר. "אבל מה שהפליא אותי, היה איך אחרי תקופה ניתן לראות שהתורה שינתה את האדם מהקצה אל הקצה".

בין האסירים היה אחד שנודע בתחבולות שעשה. בעת שנסעו מבית הסוהר, היה הלה מבקש שיעצרו את הרכב באמתלות שונות, ומנצל את ההזדמנות להעביר הודעות לארגון הפשע איתו עמד בקשר.

"אחרי שהדבר חזר על עצמו, הודעתי לו שלא אוכל להוציא אותו יותר. במשך שבועיים הוא היה שבור. ואז הוא חזר אליי ואמר: 'אני מבקש שתיתן לי הזדמנות אמיתית'. היום האדם הזה הוא יהודי ירא שמים ובר-אוריין שעובד כשוחט... וזה לא המקרה היחיד. לא מזמן פגשתי אסיר-לשעבר ברחוב, והוא אמר לי: 'אתה יודע שאני היום שולח את הילדים שלי לחינוך תורני? זה בזכותך'".

במקביל לכך, התחיל הרב אלפסי לעבוד בשעות הערב בארגון 'ערכים' כפעיל ליווי המשך, עובדה המזכה אותו בתואר: 'אחד הפעילים הוותיקים ביותר בארגון התשובה'. הוא ארגן הרצאות וחוגים אצלו בסלון הבית, כאשר רעייתו הרבנית עורכת כנסים לנשים בכל מוצאי שבת. "היינו תולים מודעות על עמודי חשמל בשכונה, ואנשים הגיעו", הוא מספר.

כעבור שלושים שנה, הוא פוגש את נכדיהם של אותם אנשים, שכבר הספיקו להעמיד דורות של משפחות ההולכות בדרך התורה והמצוות...

היום מצודתו פרושה על כל אזור ירושלים ועד בית שמש. הוא מלווה את בוגרי הסמינרים בצעדיהם הראשונים בעולם התורה. הוא עוזר להם בהכשרת מטבחים, רושם את ילדיהם לבתי ספר תורניים, ודואג לשלב אותם בשיעורי תורה. "האתגר הגדול בימינו", הוא אומר, "זה שאנשים עמוסים וטרודים כל כך, שאין להם פניות נפשית להשקיע בבניית העולם הרוחני שלהם".

לנצל את ההזדמנות

מה סוד ההצלחה שלו? איך הוא מצליח לשכנע אנשים עסוקים למצוא זמן לתורה? "אין לי וואטסאפ, אין לי אינטרנט", הוא צוחק. "אני מדבר עם אנשים פנים אל פנים. כשהם מרגישים חום ואמת – הם נדבקים כמו מגנט".

ברבות השנים עלה בידו להקים קהילה תורנית משגשגת במעלה אדומים. "לא היה שם כלום", הוא מתאר. "התחלנו עם שיעורים בגן ילדים מקומי, כשהציבור יושב על כיסאות הגן הקטנים, ומשם זה צמח לבית כנסת ולקהילה שלמה".

היום הוא מנהל כולל בעלי בתים, שבין לומדיו נמנים יוצאי כוחות הביטחון היוצאים לגמלאות בגיל צעיר. מלבד השיעורים שמוסרים אברכים במקום, מקפיד הרב אלפסי למסור בעצמו שיעור גמרא יומי. במקביל, הרבנית אלפסי מעבירה שיעורים לנשים. משפחות רבות כבר התחזקו בזכות פעילות זו, ועוד היד נטויה.

מרחובות קטמון דרך בתי הכלא, ולהבדיל, עד בתי המדרש, סיפור חייו של הרב אליהו אלפסי הוא מסע של תשובה ושליחות, מסע מתפקיד כטכנאי מכונות כביסה; לטכנאי מתקן הנשמות. דרכו היא עדות חיה לכוחה של התורה לרומם את האדם ולהביאו להתעלות רוחנית. "הקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד הזדמנות", הוא אומר, "השאלה רק אם אנחנו מוכנים לקחת אותה".