וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר
(א', א')
אין כמדבר ללימודה של תורה.
כאשר קבלו בני ישראל על עצמם את עול התורה, באומרם נעשה ונשמע, הם צירפו את הנשמע לנעשה. משמעות הדבר היא - שיש צורך ללמוד ולדעת, כיצד, מתי, מה וכמה לעשות. ועל כך תיקנו לנו מחברי התפילה לומר: "וְתֵן בְּלִבֵּנוּ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל לִשְׁמֹעַ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּים אֶת כָּל דִּבְרֵי תַּלְמוּד תוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה" (מתוך תפילת שחרית - אהבה רבה).

דור המדבר היה דור ראשון למקבלי התורה, עליו הוטלה משימת הלימוד וההעברה לדורות הבאים. מובא בזוהר הקדוש, כי אותן נשמות של בני דור המדבר - היו הנשמות הגבוהות ביותר בכל הדורות. בהן בחר הקב"ה לתפקיד, ולשם כך ניתנו להם תנאים אופטימליים.

לא היה עליהם לעבוד לפרנסתם. שכן המָן, אוכל אלוקי מושלם, יורד לפתח ביתם מידי יום ביומו. גם שתיה צמודה היתה להם, על ידי בְּאֵרָה של מרים. בעבודות חקלאות ובנין לא עסקו, כי היו נעים ונדים. בגדיהם לא נקרעו ונעליהם לא בָלוּ. לימוד התורה ועיונה, מילאו את כל עולמם. וכך אומר המדרש (תנחומא, בשלח כ') "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן".

כאן למדנו את אחד התנאים ההכרחיים ללימוד ועליה בתורה - על הלומד להתמסר כל כולו ללימוד. ושקיעה והתמסרות זאת, היא המנוף העיקרי לעלייתו של אדם בתורה. אמת, גם לימוד לזמן קצר, גם קביעת עיתים לתורה, חשובים הם ביותר. אך למעלת השלימות לא יובילו. רק עמל כזה מביאנו לחיי עולם - קיום לעד.

בזה שונה לימוד תורה משאר לימודי המדעים. בהם נדרש הלומד לדעת את החומר ולעמוד למבחן, אך התנאים כיצד ואיך ילמד - זאת יעשה כל אחד כרצונו, אין לכך כל חשיבות.

מכאן ניתן להבין את המסגרות המיוחדות לבני תורה, שהוקמו בכל הדורות וגלויות ישראל, ובדורנו - הישיבות. תפקידן של הישיבות לאפשר לימוד מקסימאלי, ללא צורך בעיסוק צדדי. לשם כך הן מעמידות לתלמיד את כל התנאים - מגורים, חדרי אוכל, אפשרויות כביסה וגיהוץ. רק כדי שההתמסרות ללימוד לא תיפגם, מעין קיומם של ישראל במדבר, וכך התקיימה התורה לדורות.
אכן רואים אנו, כי זכות התורה עומדת לנו לחומה ומגן, מפני אויבינו הרבים.
(מתוך הספר עלי ברוש)