בעקבות הרעב ששרר בארץ, ירדו האחים מצרימה. שם נתקלו ביחס מתנכרמצד השליט. השתלשלות העניינים, הביאה אותם לידי הרהור נוסף בהתנהגותם כלפי יוסף.

"ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו, בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב, כ"א).

כתב הספורנו שם: "היינו אכזרים נגד אחינו. אף על פי שחשבנוהו לרודף, היה לנו לרחם בהתחננו, וכנגד מידת אכזריותנו, זה האיש מתאכזר נגדנו".

כלל היה נתון בידי בני יעקב: הקב"ה מעניש מידה כנגד מידה. והואיל ועיניהם רואות שהשליט, שעדיין לא ידעו את זהותו, מתאכזר אליהם, הבינו שחטאו בחטא אכזריות כלפי יוסף, בזמן שמכרוהו. מסתבר שיוסף התחנן אליהם שלא ימכרו אותו לארץ טמאה כארץ מצרים. יתכן שיוסף הציע להם חילופי תפקידים. הוא עצמו יצא למרעה, והאחים יישארו בבית ללמוד תורה עם יעקב אבינו. בדרך זו יורחק יוסף מן הבית, וימצא פתרון הולם לטענתם, שהוא מביא את דיבתם רעה אל אביהם.

אך למרות תחנוניו, האחים לא קבלו את דבריו, ועל אכזריות זו סברו שהם נענשים עתה באכזריותו של שליט מצרים.

עצם המכירה - לא הייתה לדעתם חטא כלל, שהרי הכל נעשה על פי ההלכה, והפסק היה מדין רודף, כמבואר במאמר הקודם.

בהמשך הפסוקים נאמר: "ויען ראובן אותם לאמר, הלוא אמרתי אליכם לאמר, אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (שם כ"ב).

ראובן מעלה סברה חדשה. למרות שפסק הדין שריר וקיים, אך הואיל והנידון הוא ילד, אין מקום לביצועו של פסק הדין. כפי שכתב הרמב"ן: "והנה ראובן ענה להם, שכבר אמרתי אליכם בשעת מעשה, שלא תחטאו בו, כי ילד הוא - ומפני נערותו חטא לכם. וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו, ועתה גם דמו - עם האכזריות אשר אתם אומרים - הנה נדרש".

כלומר, פסק הדין על בסיס ההלכה שהוא רודף - נכון הוא, אך לא ניתן היה לבצעו מפני גילו הצעיר. האחים שתקו ולא ענו לראובן דבר, ושתיקה כהודאה. ואכן, נכנס הספק לליבם שמא חטאו בעצם מכירת יוסף, ולא רק באכזריות כלפיו.

המאורע הבא היה מציאת הגביע שנטמן באמתחתו של בנימין. כשראה יהודה שהשליט רוצה לקחת את כל האחים לעבדים, אמר יהודה: "מה נאמר לאדני, מה נדבר ומה נצטדק, האלוקים מצא את עוון עבדיך. הננו עבדים לאדני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (שם מ"ד, ט"ז).

יהודה הבין שהם חטאו גם בעצם המכירה כשמכרו את יוסף לעבד, ולכן הם נלקחים לעבדים על בסיס מידה כנגד מידה . מכאן הסיק יהודה שדבריו של ראובן צודקים, הפסק היה אמת, אך לא ניתן היה לבצעו מפני גילו של יוסף.

לאחר מכן נאמר: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה" (שם י"ח).

וכתב רש"י "אל יחר אפך" - מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות.

"כי כמוך כפרעה" - אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך.

הדברים מופלאים עד מאוד. בתחילה אמר יהודה ליוסף מה נדבר ומה נצטדק כולנו עבדים לאדוני, ופתאום החליט לדבר קשות ולהלחם בו ולהרגו?

ההסבר טמון בתשובתו של יוסף ליהודה: "האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם".

מתוך הדברים הבין יהודה, שהואיל ואין השליט רוצה אותם לעבדים, סימן שלא חטאו במכירה, ובנוסף לכך, בנימין שאותו רוצה השליט לקחת לעבד לא היה קשור למכירה כלל, שהרי בנימין לא השתתף כלל במכירת יוסף, ואין כל סיבה שהוא יהיה לעבד. לכן, הסיק יהודה שאין כאן מהלך שמיימי כלל, אלא עלילה של שליט אכזר, וא"כ יש לצאת למלחמה נגדו (האלשי"ך).

לפי זה הסיק יהודה, שגם חשבון הנפש הראשוני - שחטאו באכזריות ולכן נענשו משמים באכזריות השליט, אינו אמת. עומד בפניהם שליט אכזר שבבחירתו בחר להתאכזר להם, ואין לראות בהתנהגותו כלפיהם עונש של מידה כנגד מידה על שהתאכזרו ליוסף במכירתו.

נמצא שהכל התנהל על פי כללי ההלכה, ואם כן יש לתהות על מה האחים נתבעים?

התשובה לכך נמצאת בדבריו של יוסף כשהתוודע לאחיו : "אני יוסף אחיכם, העוד אבי חי?"

השאלה: העוד אבי חי - תמוהה היא, שהרי בכל הדיבורים ביניהם אמרו האחים שאביהם חי, ולכן הם רוצים שישיב את בנימין. ואם כן, מדוע שואל אותם יוסף שאלה זו?

כתב ה"בית הלוי", שיוסף התכוון להוכיחם: אתם טוענים שאביכם עלול למות מצער אם לא יראה את בנימין, אם אכן שלומו של האב כה יקר, מדוע מכרתם אותי לעבד? "העוד אבי חי" - אז כשמכרתם אותי, האם חשבתם על חיי האב?

האחים נתבעו על שציערו את יעקב אביהם כשמכרו את יוסף, ולא על עצם המכירה שהתנהלה לפי ההלכה. תחושה זו הרגיש ראובן בשובו אל הבור. בפסוק שם נאמר ''והנה אין יוסף בבור'', בפשטות הצטער ראובן על כך שיוסף איננו, ואין הוא יכול להצילו, אך רש"י כתב שם אחרת: ''אנה אברח מצערו של אבא'', ראובן חשש מצערו של אביו על העלמותו של יוסף.

על חטא זה נתבע עם ישראל בתקופה מאוחרת יותר, כנודע - בעשרה הרוגי מלכות, שנתבעו ע"י קיסר רומי על חטא מכירת יוסף.