ט"ו בשבט על שום מה?

מידי שנה בשנה, בתאריך ט"ו בשבט, מציין העם היהודי את "ראש השנה לאילנות". עיקרו של יום זה נועד לשמש כנקודת ציון הלכתית למצוות התלויות בארץ, כגון, ערלה, שמיטה ועוד. ברבות השנים הפך תאריך זה ליום בו מציין העם היהודי את חביבותה של ארצו, ואף נוסח מיוחד תיקנו המקובלים ל"סדר ט"ו בשבט", הנערך ברוב פאר והדר, ופירות שונים עולים על שולחנם.

לאורך גלותנו הארוכה, שימש יום זה לאות כי לא שכח העם את אדמתו, וכי תקוותו לשוב למולדתו, לא נכזבה, למרות ייסורי הגלות וטלטולי הזמן. אהבה זו של עם ישראל לארצו ואדמתו, אינה נובעת מגעגועים לאומיים בלבד. מקורה בהכרת הטוב לארץ החרבה ולאדמתה השוממה, על ששמרו אמונים לעם ישראל לאורך ימי גלותם.

ואם תשאלו מה לנו לייחס תכונות אנוש לאדמה הדוממת? במה שונה אדמת ארץ ישראל מאדמות שאר הארצות? מה יש בהם בעצי הארץ הקדומה, שזכו ל"ראש השנה" משלהם? ובכן, הטו אוזנכם ושמעו את סודה של ארץ ישראל.

האם והרעיה

שונה היא ארץ ישראל משאר ארצות נכר. בשאר הארצות עשויה האדמה גוף, ואילו אדמת ארץ ישראל זכתה גם לנשמה. אדמות העולם נתונות ביד החקלאי כחומר ביד היוצר, ואילו אדמת ארץ ישראל זכתה לחכמה ולדעת. השמרו לכם מלהעלות על דעתכם כי געגועי לארץ אבותי, היטו את לבבי ובלבלו את רעיוני, עד שמייחס אני לאדמת ארצי תכונות אדם, אלא שכבר בדברי הנביא מתוארת ארצי בתארים אנושיים. הנביא ישעיה מתאר את ארץ ישראל כאם הממתינה לילדיה, וכרעיה השומרת אמונים לבעלה. מסתבר כי לארץ ישראל נועד תפקיד משמעותי בגאולתו של העם היהודי, ונאמנותה לתפקידה היא שגרמה לבני האומה להשיב לה כגמולה.

הבטחה ראשונה

ערב יציאת בני ישראל ממצרים, מציג הקב"ה בפני משה את היעד, והוא מתאר בפניו את עושרה החקלאי של ארץ ישראל באומרו: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא, אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג', ח'). טרם כניסתם לארץ המובטחת נוקט משה בתיאור דומה, ופורש בפני עם ישראל את מעלותיה ואת עושרה: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת" (דברים ח', ז'-ט').

תיאורים אלו מלמדים על אוצרות הטבע של הארץ ועל תכונותיה החקלאיות המבורכות. אלא, שלהבדיל משאר הארצות, עושרה החקלאי של ארץ ישראל אינו נובע ממעלותיה הטבעיות. בעוד שעושרן החקלאי של שאר הארצות מותנה בגשם, ברוח ובשאר מתנות הבורא, עושרה של ארץ ישראל במעשי יושביה הוא תלוי.

בפרשת "והיה אם שמוע" קובע ה': "אם שמוע תשמעו אל מצוותי, אשר אנכי מצווה אתכם... ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירשך ויצהרך. ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת". לעומת זאת, אם יעברו בני האומה על המצוות, ישפיע הדבר על תנובת הארץ: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים. והשתחויתם להם. וחרה אף ה' בכם, ועצר את השמים, ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה" (דברים י"א, ט"ז-י"ז).

התורה קובעת כי לעלילות האומה יש כח להשפיע על תנובת הארץ וכשתתמלא סאתם - אף לסלקם מן הארץ. ואכן, לאחר שמונה משה בפני העם את חטאי הכנענים ותועבותיהם הוא מזהירם: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא י"ח, כ"ח).

מפסוקים אלו עולה כי לא רק תנובת הארץ תלויה במעשיהם של עם ישראל, אלא אף עצם ישיבתם בארצם.

הבטחה שניה

התורה הבטיחה כי כאשר יגלו ישראל מאדמתם, תגלה עימם תנובת האדמה, והארץ תנעל את משאביה בפני אויביהם: "ונתתי את עריכם חרבה, והשמותי את מקדשיכם, ולא אריח בריח ניחחכם. והשמתי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה. ואתכם אזרה בגוים, והריקתי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כ"ו, ל"א-ל"ג).

הנביאים חזרו גם הם על האמור בתורה: "ונטיתי את ידי עליהם, ונתתי את הארץ שממה ומשמה ממדבר דבלתה בכל מושבותיהם" (יחזקאל ו', י"ד).

בנבואות אלו מגלה התורה את תכונותיה הרוחניות של ארץ ישראל. על אף היותה ארץ "זבת חלב ודבש", לא תיתן את חילה לעמי נכר שיתיישבו בה בימי גלותנו. "ושממו עליה אויבכם היושבים בה", (ויקרא כ"ו, ל"ב). האדמה תאסור את כוחה בנחושתיים, ותשמור אמונים לבניה, עד שובם. ארץ ישראל תיתן את פירותיה רק לבניה אוהביה, וכשיגלו מארצם תגלה הברכה עימהם.

הבטחה שלישית

לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עת גלתה שארית יהודה לבבל, הביאו עימם יהודי ארץ ישראל לגולה את תיאורי חורבן ירושלים, שריפת הארץ והפיכתה לארץ שוממה, שרופה ויבשה. אל מול הנהי והקינה, ניצב הנביא יחזקאל ונשא את נבואתו. נבואה זו נועדה לאוזנה של ארץ ישראל ולאדמתה:

"ואתה בן אדם, הנבא אל הרי ישראל ואמרת, הרי ישראל שמעו דבר ה'... ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם. והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כלה, ונושבו הערים והחרבות תבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה, ורבו ופרו, והושבתי אתכם כקדמותיכם, והטיבתי מראשתיכם וידעתם כי אני ה'... והולכתי עליכם אדם, את עמי ישראל, וירשוך, והיית להם לנחלה ולא תוסף עוד לשכלם" (יחזקאל ל"ו, א'-י"ב).

כל עוד שאין ישראל על אדמתם, אין הארץ נותנת את פירותיה כדרכה. כשתחזור לתת את פירותיה, זהו קץ מגולה שקרוב לבא זמן הגאולה.

יחזקאל הנביא משביע את הארץ בשבועה כפולה. האחת – שלא תיתן את פירותיה לעם זר. השניה – בעת חזרת עם ישראל לארצו, תתנער מעלפונה רב השנים, ותחדש את נעוריה ושדותיה בפני בניה השבים.

האמנם כך קרה?

אמא אדמה

על מצבה החקלאי ותנובתה של ארץ ישראל, עת ישבו ישראל על אדמתם, למדים אנו מאיגרת אריסטאס, שנכתבה במאה ה-2 לפני הספירה. אגרת זו מתארת את רשמיה של משלחת נכבדים שביקרה בארץ ישראל, בשליחותו של תלמי השני. באגרת מתייחס הכותב לתנובתה של הארץ:

"ובאמת, גדולה אהבתם לעמל עבודת האדמה. וארצם שופעת זית ותבואת הדגן וקטניות וגם כרמים ודבש לרוב, ועצי פרי משאר המינים, ותמרים אינם נחשבים כלל, ומקנה מכל המינים לרוב, ומרעה נמצא לו בשפע".

עדות נוספת להתגשמות ההבטחה האלוקית, מופיעה בספרו של יוסף בן מתתיהו, שחי בארץ ישראל ערב חורבן בית המקדש ולאחריו. בספרו מלחמות היהודים הוא מתאר את עושרה החקלאי של ארץ ישראל. ומדבריו עולה כי נתקיימה ההבטחה במלואה. ארץ ישראל אכן היתה "זבת חלב ודבש" כהבטחת התורה:

"כי כולה ארץ דשנה ואדמת מרעה, וגם עצים שונים צומחים בה, ועושר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים הרחוקים מאהבת עבודת האדמה, וכל הארץ נזרעה בידי יושביה, ולא נמצא בה אף חבל שומם אחד. ובגלל ברכת האדמה הטובה ערי הגליל רבות, והמון הכפרים מלאים אדם. וגם מספר יושבי הקטן שבכפרים, הוא חמשה-עשר אלף".

אמא נאמנה

לאחר חורבן בית המקדש גלו ישראל מאדמתם כהבטחת התורה. עתה הגיע זמנה של ההבטחה השנייה הלא היא "הבטחת השממה". האם אכן קיימה הארץ את הבטחת התורה? מדברי ההיסטוריונים עולה כי גם הבטחה זו התגשמה במלואה.

רבינו משה בן נחמן - הרמב"ן - עלה לארץ ישראל ב-1267 לספיה"נ, וראה את שממתה של הארץ ואת חורבנה רב השנים, הבחין בנאמנותה של הארץ לבניה, ובחוסר יכולתם של כובשיה לעבד את אדמותיה הצחיחות. באגרתו מתאר הרמב"ן את שיממונה הנורא של ארץ אבותינו:

"ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי גדול השיממון. וכללו של דבר: כל הקדוש - חרב יותר מחבירו. ירושלים יותר חרבה מן הכל. וארץ יהודה יותר מן הגליל ...בירושלים נמצאים שני אחים צבעים, קונים צביעה מן המושל, ואליהם יאספו עוד מנין מתפללים בשבתות".

גם בביאורו לתורה מתייחס הרמב"ן לשממתה של הארץ ולהתגשמות הבטחת השממה. על הפסוק: "ושממו עליה אויבכם היושבים בה", הוא כתב:

"וכן מה שאמר בכאן "ושממו עליה אויביכם", היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה, ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה, לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

תיירים שפקדו את ארץ ישראל, שנים רבות לאחר פטירתו של הרמב"ן, מעידים כי קביעתו של הרמב"ן כי "כולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם", נותרה שרירה וקיימת, גם מאות שנים לאחר שכתב את דבריו. לאורך שנים אלו עברה ארץ ישראל מיד ליד, ומלחמות רבות נערכו בה. אימפריות רבות התיישבו בה מאז שגלינו ממנה, הבבלים והפרסים, הרומאים והביזנטים, הממלוכים והפאטימים, המונגולים והערבים, העותמנים והבריטים. לכל אלו החמיצה ארצנו הנאמנה את פניה.

בשנת 1867 ביקר בארץ ישראל הסופר מארק טווין. הוא ציפה לראות את ארץ ישראל "זבת חלב ודבש", כהבטחת התנ"ך, אלא שלנגד עיניו נראתה ארץ אחרת לגמרי. התדהמה שאפפה אותו הביאתו לכתוב בזיכרונותיו, מילות הספד לארץ ישראל:

"ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה, שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה… בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים. ארץ ישראל שוממה וחשוכת חמדה. ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה. קודש היא לשירה ולמסורת, ארץ חלומות… נצרת עזובה… יריחו ארורה… ירושלים… כפר חלכאים".

הוא מספיד את ארץ ישראל וקובע כי עבר זמנה ואין לה תקומה. עדויות אלו מוכיחות בעליל כי קיימה ארץ ישראל באדיקות רבה את "הבטחת השממה" והיא שמרה אמונים לבניה לכל אורך גלותם.

אולם האם קיימה ארץ ישראל את הבטחת יחזקאל? האם תחזור הארץ השוממה לימי עלומיה בעת שישובו בניה ממרחקים?

התנערי מעפר קומי

התבוננות בדברי ימי ההיסטוריה של עמינו מעלה כי מאז גלינו מארצנו עם חורבן בית המקדש השני, לא נעשו נסיונות גדולים לשוב אליה. אמנם לאורך השנים התרחשו פרצי עליה מועטים, כמו, לאחר גירוש ספרד, עליית תלמידי הבעש"ט ועלייתם של תלמידי הגר"א, אלא שעליות אלו מועטות היו.

החזרה ההמונית לארץ ישראל החלה במחצית השניה של המאה ה-19. בשנת 1878 הוקמה המושבה הראשונה בארץ ישראל מאז ימות החורבן, הלא היא פתח תקוה. שם זה נלקח מן הפסוק בהושע: "ונתתי לה את כרמיה משם, ואת עמק עכור לפתח תקוה, וענתה שמה כימי נעוריה, וכיום עלותה מארץ מצרים". שם זה מסמל את המהפך שעברה הארץ בתקופה זו מ"עמק עכור" שומם ל"פתח תקוה" של פרדסים ושדות מוריקים.

את המושבה הקימו הרב עקיבא יוסף שלזינגר ותלמידיו: ר' יואל משה סלומון, זרח ברנט, יהושע שטמפפר, יהודה ראב ודוד גוטמן.

שנה לאחר ייסודה ולאחר ש"התבואה עלתה יפה", החליטו המתיישבים להעלות את פרי האדמה לירושלים, ולקיים בקהל רב את המצוות התלויות בארץ – לקט, שכחה ופאה, תרומות ומעשרות. "היום ההוא עשה רושם כביר על כל תושבי ירושלים", מתאר טוביה סלומון בזיכרונותיו. קהל רב הקיף את העולים לחזות ביהודים הנושאים עימם את תנובת האדמה לירושלים בפעם הראשונה מאז חורבן הבית.

בליל הסדר הראשון בפתח תקוה, הזכיר דוד גוטמן את הבטחת הנביא ואמר: "הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הנסים ועל הנפלאות שעשה אלוקינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחרות, משעבוד לגאולה... הלילה הזה עלינו לברך את ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה: שהחיינו לכונן מושבה חקלאית ראשונה בארצנו הקדושה, ולסול המסילה לבאים אחרינו. אנחנו הננו היום הצפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המאיר לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך קודש. במקום הזה בקע לנו אור השחר ועוד מעט וזרחה עלינו, יראי ה', שמש צדקה ומרפא. נשמת ישראל סבא תשוב, תעל, תתלבש בקדושה ובטהרה כימי קדם קדמתה, ושוב פעם נזכה להקים לנו נביאים וקדושי עליון לגאולתנו ולגאולת העולם".

בעקבות פתח תקוה עלו על פני האדמה המושבות: ראש פינה וייסוד המעלה, ותושביהם עסקו בחקלאות. הארץ הכינה את פניה לקראת בניה, שדותיה הוריקו את פניהם, ופרדסי הדרים צצו בזה אחר זה. כאשר החלה העלייה הגדולה לארץ ישראל גילו השבים כי ירוקה היא הארץ ולא ידעו את סודה. לא ידעו כי קיימה הארץ את הבטחותיה ושמרה אמונים לבניה.

על שחיכתה לנו אלפיים שנה ולא התייאשה מאיתנו, אנו משיבים לה כגמולה הטוב, ומבקשים עליה: "על ארץ חמדה טובה ורחבה, שרצית והנחלת לאבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם ה' אלוקינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך. ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלנו לתוכה, ושמחנו בבנינה, ונברכך עליה בקדשה ובטהרה".