ראש השנה לאילנות החל בט"ו בשבט, הוא מושג הלכתי טהור. השלכותיו הן בהקשר למצוות ערלה - האיסור להנות מהאילן בשלוש שנותיו הראשונות. בשנה הרביעית יש להעלות את הפירות לירושלים, או לפדות אותן, והחל מהשנה החמישית ניתן להנות מן הפרי בצורה רגילה לאחר הפרשת תרומות ומעשרות. כמו כן, יום זה הוא היום הקובע את שנת העץ, כי אין להפריש מפרי של שנה אחת על פרי של שנה אחרת.

בשנות הגלות הארוכה, בהיותנו מנותקים מהארץ, לא היה ליום זה ביטוי מעשי. אך היו לו משמעויות שונות. באותן שנים הפכו החשיבה והמסרים המוסריים לכר נרחב של רעיונות.

הבה נתבונן באחדים מהם:

"כי האדם עץ השדה" (דברים כ', י"ט). פסוק זה המקשר בין תכונות העץ לאדם, הביא את חכמי המחשבה לדלות רעיון נפלא.

דרך צמיחת האילן היא משורשיו החודרים אל מעמקי האדמה, בבקשם מקור יניקה של מים, המחיים את העץ ומהווים עבורו את לשד הקיום. שורשים אלו אינם נראים לאדם, שכן הם טמונים עמוק בקרקע, אך אם אנו רואים עץ עמוס פירות, ברור הדבר ששורשיו איתנים, ומצאו אי שם בחיפושיהם מקור מים.

כן הוא האדם. כל אשר נראה במעשיו החיצוניים, שהם ראויים ונאים, מעיד הדבר על שרשים עמוקים ועל תכונות נאות העוברות מאב לבן. כמובן שאין ערוך לאותה עבודה עצמית הנעשית על ידי האדם, אבל תכונות וכוחות נפשיים מקורם בדורות עברו. הניסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו ועמד בהם, נקבעו והשרישו בלב האומה את הכוחות והיכולות העצומות שהפיק אברהם אבינו מעצמו.

כל ניסיון מעשרת הניסיונות שעברו על אבי האומה ניטע בנו. יהודי היכול לקום ולעזוב ארץ מולדת, בית אבות חם ואוהב, ידידים ומעמד משפחתי, עושה זאת מכוח המעלה שזכה בה אבי האומה אברהם, אשר קיים את ציווי המקום, ועזב הכל מאחריו (בראשית י"ב, א'): "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ללא תכנית מוגדרת, ללא מטרה ברורה, קום עלה אל הארץ אשר אראה לך בהמשך.

כל אחד מהניסיונות, מטרה היתה לו. משעמד אברהם בכולם, וזכה למעלות הרוחניות העליונות שהשיג, המשיך כח זה גם לבניו אחריו, כעין העץ אשר שורשיו ישרטטו את גודלו ואיכות פירותיו.

מסר נוסף חשוב עד מאד: אסור למדוד עץ מידי יום כדי לבדוק עד כמה צמח והגביה. אוי לו לאיכר שמידי יום יוציא את השתיל הרך ממקום הנטיעה, כדי לבדוק כמה גדל העץ הקטן.

כזה הוא האדם. התפתחותו הרוחנית אינה ניתנת למדידה בכלי המדידה הרגילים. כל הרגל שלילי הטבוע בו ניתן לשינוי, אך בדרך ארוכה, והיא משתרעת על פני שנים ותקופות חיים.

תכלית בואו של האדם לעולם היא כדי לשפר את לבו ומידותיו. רק בהצטרף יחדיו עשרות ומאות פעמים שעשה את הדבר מתוך מחשבה ורצון לבו, יזכה לשינוי המבורך.

לא אחת, בהיות האדם מחשב היכן הוא אוחז, יתקוף אותו יצרו ויאמר כי אין עמו מאומה, ינסה לייאש ולרפות ידיו, אך החכם עיניו בראשו, וכעין הצמיחה הפיזית של התינוק, גם היא הרי אינה ניכרת יום-יום, אלא לאחר זמן יראה והנה קצרו המלבושים, ולפתע הוא כבר עומד ומגיע למתג החשמל.

כי כעץ השדה, כך הוא האדם.

עצי הפרי ועצי הסרק, בהגיע עונת הסתיו יישרו עליהם, ויופי תוארם יהפך לעלוב ודל. אל יראה האדם בזאת חולשה וחסרון, כי כך הוא תהליך צמיחתם. כל אותו זמן שהעץ נותר ערום מיפעת עליו ופירותיו, זוהי השקעה לחזק את השורשים והגזע כדי להגיע רענן לעונת הבשלת הפרי הבאה.

כן הוא האדם. בכל עת "שלכת פרטית" ידע ויבין כי המופע הוא זמני וחולף, ובמהרה תבוא הפריחה המלבלבת.

מסר נוסף למדים אנו מהשוואת האדם לעץ. חשיבותה של ההתחלה. לא אחת פוגשים אנו בעץ הגדל מוטה, עקום. נדים אנו בראשנו: מה חבל! משלא טיפלו בו כראוי, הזניחו את מראהו וצורתו. אותן שנות גדילה וצמיחה בהן ניתן היה לתקן, חלפו. לאחר מכן היה מאוחר.

כן הוא האדם. בשנות ילדותו ונערותו עדיין לא נקבעו בלבו דעתו והשקפתו. מידותיו עדיין ניתנות לעיבוד, לשיפור ולהטבה בדרך קלה יותר. על כן הושם דגש מיוחד על שנות הילדות והנערות, כדי שאותן שנים משפיעות תוכלנה לעצב את אישיותו, לעודד ולחזק את מידותיו ותכונותיו החיוביות.

אמנם, לעולם לא מאוחר, ואף בגיל מאוחר יותר ניתן לשנות. אולם כאשר השנים חלפו, קשה הדבר הרבה יותר מאשר בגיל צעיר.

כל עץ שבעליו חפץ כי יניב פירות, חייב לקבל טיפול למן השעה בה ניטע באדמה. ראשית, יש לטעת אותו במקום מתאים. לא הרי עצי ההר, כעצים אשר בשפלה. לא ידמו עצי הנגב הצחיח, לאלו הצומחים בין יובלי הדן והחצבני. השקיה קבועה ומספקת חייבת ללוות את העץ, כמו גם שמירה ממזיקים העלולים לפגוע בתחילה בקליפתו ואחר כך בגזע!

מעלה גדולה יש לעץ אם יעדרו וינכשו את העשבים העלולים לחנוק את השורשים הצעירים ולמנוע מהם את מי ההשקיה. גם לאחר שכבר נקלט העץ, יש לדאוג שיגדל בצורה ישרה, ולעתים צריך לדלל ולגזום חלק מענפיו. הפעולה אינה מסתיימת בנטיעה. להיפך, רק עתה היא מתחילה. אם יתעצל האדם ולא ישקיע את הדרוש, תהיינה התוצאות בהתאם.

דמיון מלא יש לאדם. חובת החינוך, הגידול והטיפוח מתחילה עם לידתו. יש לשמור עליו, להאכילו בזמן מתאים וקבוע. יש להקפיד על מזונותיו ונקיונו הגשמי, ולהרחיק ממנו כל נזק או דבר שיכול לפגוע בו.

ואף בתחום הרוחני: להשקותו בתשומת לב, ברגש, בחום ובאהבה. להרחיק כל מפגע רוחני מתחומו, ולהתפלל לבורא שיצליח בידינו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים.