בוועדת הנהלת גן החיות הועלתה הצעה מקורית, שעוררה עניין רב בין המשתתפים.

היה זה יוזף, עובד זוטר בפיתוח הגן, שהופיע בפני הוועדה וביקש את רשות הדיבור:

"דומה בעיני, כי ישנו בעל חיים נוסף, החסר בין כלובי החיות, והצטרפותו עשויה לשנות את חזות הגן באופן משמעותי. הנני מציע להכניס בין שורות בעלי החיים, או אפילו בתא הראשון, את 'בעל החיים' ששמו אדם".

רחש השתאות וגיחוך עבר בציבור הנוכחים. אולם כעבור מספר רגעים הוחלף בתמיהה. בעצם, מדוע לא? וכי אדם אינו בעל חי? הרי ניתן לומר כי האדם הינו בעל חי מעניין, מורכב ומתוחכם ביותר בתכונותיו, בכישוריו וברגשותיו, ועשוי בהחלט לעניין את קהל הצופים.

קול של שמעון, חבר ההנהלה, הפר את הדממה:

"כאשר אכן נחפוץ להוציא רעיון זה לפועל, מהיכן נביא אדם שיישב בכלוב, ויחיה שם את חייו? מהי הזכות שיש לנו למנוע ממנו את חרותו, כדי שבני אדם אחרים ישתעשעו למראהו? ניתנת רק אפשרות אחת לשלם לאדם משכורת שיעשה זאת מרצונו הטוב.

עתה עלינו לשאול שאלה הפוכה: איזו זכות יש לנו לצוד חיות ממקום גידולן הטבעי, ליטול מהן את חרותן, ולכלאן בבדידות בגן חיות זה, כדי שבני אדם ישתעשעו לראותן?

התשובה הינה ברורה. כל אחד חש שהאדם הוא מרכז הבריאה, הכול נברא למענו, וזכות קיומו של כל נברא באשר הוא, נובע מהיותו משמש את האדם. על כן, אין בכך כל חסרון כאשר האדם מביא את בעל החיים לייעודו.

לכןח, אין דבר יותר אווילי מלהעמיד את האדם בתצוגה, עם שאר בעלי החיים. זהו צעד של זילות לאדם, כאילו אינו אלא עוד בעל חיים, בשעה שאיננו רק החשוב מכולם אלא הוא הכל! הכול נברא למענו!"

הנוכחים מייגעים את מוחם להגדיר את עמדתם בנושא כה מהותי, שמעודם לא נתנו עליו את דעתם.

היושב ראש פנה אליו: "התחושה בלב כולם זהה לדעתך. אך איני מבין מדוע האדם הינו מרכז הבריאה, כדבריך, מעבר לכל בעל חי אחר? אם משום השכל שבקדקודו, כיצד עדיפות שכלית זו, שביד האדם, תעניק לו זכות להנות ולשלוט בעולם, מעבר לכל בעל חיים אחר? מה אשיב לעצמי, אם ארצה לראות עצמי מוסרי ונאור, ויחד עם זאת נוהג כבעל זכויות עדיפות על כל חי?"

"אם אשאלכם", הגביה שמעון את קולו, "באיזו זכות, אוכל ומשתמש בעל החיים, האדם והבהמה כאחד, בצומח ובדומם? מדוע לבהמה זכות קיום יותר מהחציר שהיא אוכלת?

תשובתכם תהיה שהחציר וכלל הצומח והדומם, אינו 'מישהו', שזכויותיו נפגעות. מאחר שאין להם ערך עצמי וכל מטרתם לשמש אחרי, ממילא אין בכך כל עוול מוסרי, שכן זהו ייעודם".

היושבים הנהנו בראשם לאות הסכמה.

"עתה אשאלכם, מדוע בעל חיים שונה מהדומם בנקודה זו? אף הוא נברא, וחי על פי חוקי טבע מסוימים, המורכבים ומופלאים לעין ערוך, מהדומם והצומח. אך סוף סוף לא ניתן להתעלם כי פעולתו היא כפעולת מכונה הנקראת 'חי', ותכונות ואינסטינקטים שונים מפעילים את המכונה בתנועות שונות.

מדוע אנו סבורים, שבעל חיים הוא 'מישהו' בעל זכויות, שאין לפגוע בו? במה הוא שונה מהצומח ומהדומם? הן אף לגביו ניתן לומר שאין לו זכות קיום כדבר עצמי, וכל מטרתו היא רק למלא את ייעודו בשימוש האדם, וממילא, אין כל עוול מוסרי, במילוי ייעודו".

מבטי התמיהה, הוסבו אט אט להסכמה מלאת הערכה. אך היושב ראש, לא הניח לעצמו להתפתות לדבריו. לאחר מספר רגעי התבוננות, קם נסער ושאל:

"מדבריך שמעון יוצא, שגם בעל החיים הנקרא 'אדם' אינו אישיות ואינו 'מישהו' כהגדרתך. שהרי גם הוא דומה להפליא לכל חי. מכונה עם תכונות, דחפים, תשוקות שונות ושאר אינסטינקטים המפעילים אותו. מהו אם כן, הערך העצמי שיש לו? מדוע החלטת כי הוא מטרת הבריאה והכול מיועד לשירותו?"

קריאת שמחה נמלטה מפי שמעון: "לשאלה זו ציפיתי! שכן בה מונח הכול!

מדוע לאדם העושה עוול כלשהו, מגיע עונש? הרי מערכת תכונותיו ודחפיו הפעילה אותו. יצר הגניבה, גבר על נטייתו ליושר חברתי, והגניבה נעשתה מעצמה! האם הגיוני הדבר להעניש מכונה, שקלקלה את המוצר בנסיבות כלשהן?

מדוע כשזולתנו עשה לנו עוול, נחוש כעס וטינה כלפיו? הלא מכונת 'האדם' מעצמה, לפי תכונותיה ונסיבותיה המקריות, פעלה כפי שפעלה, ואין להאשים 'אותה'.

תחושתנו, שכאשר האדם עושה פעולה כלשהי, הרי ש'הוא' עשאו! והוא אחראי למעשיו! ומדוע בעצם נחוש כך?

מדוע כשאנו עושים מעשה טוב, נחוש שאנו טובים ונצפה לשבחי הזולת? הלא לא 'אנו' עשינו זאת, רק מכלול תכונותינו הובילונו לכך?"

שתיקה... היושבים מהורהרים, מצפים למוצא פיו של שמעון.

"הבריאה כולה, בנויה באופן שלכל דבר קיימת סיבה מוקדמת, הגורמת לו שיקרה. כל הכוחות שבעולם, אין הכח נובע מעצמם, אלא מסיבה שקדמה להם. הם רק היוו אפשרות לסיבה לסובב על ידם את הדבר.

ה'אחד' שהוא תחילת הכח, שהוא עצמו סיבת הכח, הוא אלוקים לבדו. כשהתורה מכנה את האדם 'צלם אלוקים', כוונתה שאף האדם שי בידו כח כדוגמת הכח האלוקי, שהוא כח עצמי בלא סיבה שקדמה, והוא כח הבחירה שביד האדם.

עתה, מובן מאד מדוע האדם אחראי למעשיו, נענש עליהם, שומרים לו טינה על מעשי עוול. ומשבחים ומהללים את פועלו הטוב. שכן 'הוא', הוא זה שעשה את המעשים.

"סמוך לכל כלוב, ניצב שלט המתאר את תכונות בעל החי ותהלוכותיו. אף בסמוך לכלוב האדם, נציב בוודאי שלט שכזה.

אך להערכתי, לא נוכל לכתוב בו מאומה, שכן אין תכונה כוללת לכל בני האדם. ובכל תכונה, ימצאו בעלי תכונות הפוכות בקיצוניות. יש אדם, אכזר כפי שלא ימצא בין החיות. ויש רחמן כפי שלא ימצא בין החיות. יש אדם שבתחילתו היה רחמן קיצוני, והפך לאכזר קיצוני, ולהיפך.

במין האנושי, קיימים כל התכונות הרעות הקיימות בכל בעלי החיים, ומאידך, גם כל התכונות היפות. פעמים, באדם אחד יתחברו שני הפכים. ואם כן, לעולם לא ניתן לתאר את תכונת המין האנושי".

"זו היא אכן בעיה", ענה היושב ראש, "אולם דומני שאף על פי כן נוכל להתגבר עליה ולמצוא נוסח מתאים, בשילט תאו של האדם".

בת שחוק ריחפה על פני שמעון: "לא לבעיה זו כוונתי, בזאת סומך אני עליכם, שתסתדרו על הצד הטוב. אך האמנם לדעתכם, קיים מין שעליו נאמר: "כשם שפרצופיהם שונים, כך מידותיהם שונות, ואף האדם עצמו יכול להפוך את אופיו מקצה לקצה?

אין זאת אלא שהאדם הינו בעל בחירה, ואינו מובל בידי סיבות קבועות מראש! על כן, בכל תכונה שייכות בו דרגות שונות. אם כן, אין כאן רק בעיה מה ייכתב בשלט חזית הכלוב, הדבר מוכיח לנו עד כמה אין מקום האדם בתצוגה, בשורה אחת עם שאר בעלי החיים. שהרי האדם הוא 'משהו' ו'מישהו'.