גישת אומות העולם היא שהזריחה והשקיעה הינן תופעות טבעיות קבועות ואין להן קשר להתעלות רוחנית. גם המחלות הינן התרחשויות שניתן להעריכן, ויש כללים טבעיים כיצד לא להיפגע מהן. מה שעל האדם לעשות הוא רק להתכונן ולהיערך לקראתן כראוי.

אם תופעות הטבע אינן מקרבות את האדם אל בורא העולמות, זהו "מוות" מבחינה רוחנית. חיים אמיתיים הם אלו הקשורים אל מקור החיים. המילה "טבע" קשורה ללשון טביעה ושקיעה. אדם הרחוק מתורה עלול להתרחק מן השכינה, עד כדי שקיעה מוחלטת בתהום החומריות.

נשער בנפשנו מה יכול להיות מרשים יותר מהמבול שאירע בימי נח. היינו בטוחים שבני אדם, שהיו עדי ראיה ושמיעה למופת זה, הסיקו ממנו מסקנות מרחיקות לכת. אך למעשה, גם בדורות ההם היו אנשים שהמבול לא גרם לכל שינוי באורחותיהם. עד מהרה הם מצאו לכך הסבר "מדעי":

"אמרו, אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות" (רש"י בראשית י"א, א'). הם נוכחו לדעת שהמבול בא לעולם כעבור 1656 שנה מעת יצירתו, והסיקו שזהו פגע של הטבע, שיבוא בשנית כעבור תקופה זו. זוהי דוגמה אחת מני רבות, המלמדת מה מסוכן עלול להיות עולם הטבע לפועלים כאילו אין כוח רוחני ניצב מאחוריו.

אמנם עולמנו בנוי על פי חוקי טבע מוצקים וקבועים, אולם לא בכדי נקראת מערכת הבריאה בשם "עולם", באשר מתכונתה בנויה על "העלם". הכול נראה ברור ושקוף, אך למעשה, העולם מסתיר את הכוח האלוקי המפעיל אותו והמסתתר בחביוני ההסתר של הטבע.

מבקשי האמת מסוגלים לחשוף אותה גם מבעד לערפילי ההעלם של הטבע. דווקא החוקיות שבטבע עשויה להנחות את המתבוננים בה להכרת הבורא.

חילופי העתים מביאים את המאמין להוסיף רגשות הכרת טובה כלפי הבורא. הקב"ה, ברוב חסדיו, משנה עתים ומחליף את הזמנים, ובכך ניתנות לאדם הזדמנויות להתחדש תדיר באהבת בוראו.

המאמין יודע שיכולה להיות לו השפעה על כל מערכות הטבע. מעשי מצוותיו עשויים להצליח את דרכו, ומחדליו הרוחניים עלולים להיות בעוכריו. הוא אינו משמש ככדור משחק בידי גורל העיוור, אלא הוא נזר הבריאה, שכולה מכוונת על פי מעשיו. בכוח תפילותיו, ייעתר הקב"ה לארץ וייתן טל ומטר לברכה על פני האדמה.

בתפילת שמונה עשרה אנו מזכירים בברכת תחיית המתים את שבחו של הקב"ה על כך שמוריד גשם לעולם. ברכה זו נקראת "גבורות" כי מסדרים בה את שבחו של ה' על גבורותיו, שהוא מכלכל חיים, מחיה מתים, סומך נופלים, רופא חולים ומתיר אסורים. הגשמים- מגבורותיו של הקב"ה הם. את גבורת גשמים קבעו להזכיר כראש לכולן, כי על ידי הגשמים באים חיים לעולם.

נוהגים להתחיל להזכיר גשמים מתפילת מוסף שבשמיני עצרת עד תפילת שחרית של חג הפסח. ואין מבקשים על הגשמים בברכת השנים עד ז' במרחשון, כדי שאחרון עולי הרגל הגר אפילו סמוך לנהר פרת, יוכל לשוב לביתו ולא ידביקוהו הגשמים. בתאריך זה אנו מתחילים להתפלל בפועל שה' יוריד גשמים לעולם, ואיננו מסתפקים בהזכרת הגשמים שבברכת "גבורות". התפילה היא הפותחת שערי שמים ומרעיפה טוב על האדמה.

גדולי ישראל הקדמונים עשו יום טוב בשעה שראו גשמים יורדים, בירכו עליהם ברכת 'הטוב והמטיב' בשמחת לב גדולה, והוסיפו תהילות ותשבחות נוספות.

אמר ר' יוחנן: שלושה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו לשליח, ואלו הם: מפתח של גשמים, מפתח של חיה (יולדת) ומפתח של תחיית המתים. מפתח של גשמים שכתוב: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, לתת מטר ארצך בעתו" (תענית ב').

כיון שאוצר זה נפתח, נפתח גם אוצר של חסדים טובים ורחמים מרובים – עת רצון היא לישראל שיבקשו כל שנפשם חומדת. אין הם צריכים אלא לכוון את ליבם ולבקש מלפני אביהם שבשמים שייתן תורה בליבם כבשעה שעמדו רגלי אבותיהם על הר סיני, שיוושעו בתשועת עולמים, שיימחלו להם על עוונותיהם, שתתברך הפרוטה שבכיסם, שיקבץ גלויותיהם מארבע כנפות הארץ, שייפסקו גייסות המלחמה. עת רצון היא עתה לכל החסדים הטובים, כי כולם גנוזים באוצר הטוב שהקב"ה פותח בשעת ירידת הגשמים.