"יראת שמים" היא בסיס שעליו עומדת היהדות – לאחר האמונה במציאות הבורא ובהשגחתו. פסוקים לא מעטים מדגישים את חשיבותה של המצווה.

אך כאן נכונה לנו מבוכה, שכן לא ברור מהי "יראת שמים", מה טיבה וכיצד מקיימים אותה. אדם שקם בבוקר, נוטל את ידיו כהלכה והולך לבית הכנסת. שם הוא מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ואף מתפלל תפילה בציבור; אדם זה הוא "ירא שמים"? אדם השומר שבת – הוא "ירא שמים"? מה הם הקריטריונים שעל פיהם ייקבע מי הוא "ירא שמים"?

התשובה מצויה בצורה גלויה בפרשת העקדה. שם, בסיום הפרשה, אומר המלאך לאברהם: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כ"ב, י"ב). לא נותר אלא לעיין בסיפור העקדה ולגלות בשל איזה מעשה זכה אברהם להכרה זו ולתואר "ירא אלוקים".

נראה שאברהם לא זכה בתואר נכסף זה בשל הציות לצו ה'. כלום יכול היה לסרב לצו ה', בייחוד לצו שנאמר לו אישית?

לא ההליכה ולא מעשה העקדה עצמו, אלא התנהגות נוספת היא שהעלתה את אברהם לדרגה גבוהה זו. מה היא?

כדי להשיב על כך, יש לעיין בהתנהגותו של אברהם בתגובה לצו ה'. התנהגות זו כוללת ארבעה סעיפים:

א. כאשר שמע אברהם כי עליו לצאת אל הר המוריה ולהעלות את בנו לעולה, הוא היה יכול לגרום השהיה. הוא היה יכול לומר שה' לא אמר לו מתי לקיים את דברו. במקום זאת השכים אברהם בבוקר והכין את עצמו ליציאה לדרך. רצונו לקיים את צו הבורא גבר על רצונו להשתהות.

ב. מדוע חבש אברהם את חמורו בעצמו, ומדוע הוא עצמו בקע את עצי העולה? כלום לא יכול היה להטיל עבודות אלו על הנערים שהיו מוכנים לשרתו? התשובה היא, כי אברהם, הוא שנצטווה. אברהם, שאהב את בוראו, חש לקיים את מצוותו. "האהבה מקלקלת את השורה".

ג. אברהם יכול היה לפחות לפתוח בטיעון כלשהו. הוא היה יכול לשאול את השאלה המתבקשת : הן אתמול אמרת לי: "כי ביצחק ייקרא לך זרע", ועתה אתה אומר לי: "קח את בנך... והעלהו לעולה"? האין כאן סתירה? כיצד תתקיים ההבטחה שהבטחת? אברהם היה יכול להציע את ההצעה ההגיונית: תחילה הוא ישיא את יצחק ולאחר שייוולד לו בן, ייקחהו להר המוריה! אך אברהם לא הציג את הטיעון הזה, אלא קם, הזדרז ויצא לדרך.

ד. כאשר שמע אברהם את הצו, הוא היה חייב להתחלחל בשל העובדה שפתאום הוא נדרש להקריב אדם! אברהם, שקיבל על עצמו את משימת החיים – להפיץ את האמונה בה' ולקרוא בכל מקום בשם ה', נדרש פתאום לסטות מן האמונה שלה הטיף, ולעשות מעשה אלילי המקובל אצל עובדי המולך – מקריבי אדם! מדוע לא טען את טיעונו הצודק? למה לא פתח בזעקה: הייתכן?

אברהם לא השתהה, לא הרהר אחר צו בוראו, לא שאל שאלות ולא הציע הצעות. הלך לעקדה בתנופה. כל עכבה וכל מכשול שעמדו בדרכו, סולקו באחת. אברהם רוצה לקיים את צו בוראו מתוך מסירות, מתוך אהבה. בשל כך, ורק בשל כך, הוא זכה לתואר "ירא אלוקים".

יתירה מזו, אברהם, בדרכו אל הר המוריה, הורה לשני הנערים לשבת תחתם, והוא והנער המשיכו עד לאתר העקדה. מדוע לא נטל אברהם את שני הנערים עמו? אברהם חשש שמא נוכחותם של הנערים תגרום לכך, שהוא יקיים את המצווה גם עם קורטוב של מה שנקרא כיום "עשיית רושם". אם אמנם תהיה לו מחשבה כלשהי בכיוון זה, כי אז ייפגמו שלמות המצווה וטוהר עשייתה.

הבה נבהיר את התהליך של קיום מצוות אצלי, אצלך ואצלו. מטבעו, אדם אוהב נוחות, שלווה ומרגוע. אך מאחר שקיימים תפקודים המפריעים ומטרידים את השלווה ואת המנוחה – הוא דוחה אותם ל"אזור" ההכרח, ככל שיוכל. דוגמה לכך היא תפילת הבוקר בשבת. מה לעשות? יש תפקוד ששמו תפילה, והוא מכרסם בנוחות השלווה. לפיכך נסיט את התפילה "לאזור" ההכרח, לגבול סוף זמן תפילה. התנהגות זו מוכיחה שאנו מקיימים את רצון הבורא ככפויים, לא כשמחים לעשות את רצון קוננו.

לו היתה מצווה זו נתונה בידי אברהם, היא היתה מתבצעת בהשכמה מוקדמת, כפי שאכן קיים אותה כאשר התייצב להתפלל על סדום: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'". אצל אברהם אין השהיות ואין שאלות. אברהם ראוי אפוא לתואר "ירא ה'". ואנחנו?

מה שקובע הוא הרצון המתלווה למצווה, המסירות, ההתלהבות אליה וצורת קיומה. "רחמנא ליבא בעי"- ה' רוצה את הלב, את הרוח, את ההכרה, את הנכונות לנגוס בנוחות ובשלווה לצורך קיום המצווה. זוהי אפוא "יראת שמים".

"יראת שמים" אין מקיימים בנפרד, אלא היא מעורבת בכל מצווה, היא הדובדבן שבקצפת.