מתוך דאגה לבנו ולעתידו הרוחני הגיע הרב הגאון שלמה אייגר זצ"ל אל העיירה קוצק.  עם הגיעו, שם פעמיו לבית המדרש המרכזי מתוך רצון לתהות על קנקנם של חסידי קוצק עמהם קשר בנו את גורלו הרוחני. לאחר שנח מן הדרך הבחין הרב בקבוצת חסידים המתגודדים סביב יהודי עבדקן ובא בימים. מן הכבוד אותו הרעיפו על יהודי זה סבר לתומו כי אדם גדול הוא.

מתוך סקרנות פנה אל האברך שלצידו ושאל: -"מיהו זה האיש?". "זהו רבי לייזר" - ענה האברך. "ומפני מה זוכה הוא לכבוד גדול כל כך? מן הסתם תלמיד חכם הוא הלא כן?" – "ממש לא" -  חייך האברך. "אז אולי עשיר הוא?". "עשיר?"  - תמה האברך  "ממתי עשירים אוזרים את מתניהם באזור קש?". "נו... אז בטח מיוחס הוא" - ניסה הרב בשלישית.  "סנדלר בן סנדלר הוא הנ"ל ובכך מסתכם ייחוסו" - השיב בנחת.  "אם כך"  - תהה הרב  "מפני מה זוכה הוא לכבוד רב כל כך?". - "הוא עניו! עניו אמיתי".  "עניו? וכי מעלה היא לו? והרי לא למדן הוא, לא עשיר הוא ואף לא מיוחס ובמה יתגאה?" – "צודק אתה" - השיב האברך. "לא חכם, לא עשיר, לא מיוחס ובכל זאת עניו".

פעמים ומתעוררות בלבו של אדם טרוניות הגורמות לו להרהר אחר הנהגתו של הבורא, אם מפני שעשאו עני ולא עשיר או שהניחו לעסוק במלאכה שאין הוא מתכבד בה. אם מפני שלא זכה כאחרים לחדות המחשבה או משום  שזיווגו אינו מוצלח כזיווגם של אחרים.

מחשבות אלו – קובע רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל, ממקור הגאווה הן באות. לשיטת המתרעם ראוי היה הוא ליותר ממה שחננו הבורא שהרי מיוחד הוא מאחרים או לפחות אינו פחות מהם ומכאן תרעומתו. נמצא כי שני צדדים לה לגאווה. האחת - שמתוך המתנות להם זכה האדם מגביה הוא את ליבו על סביבתו ומתפאר במתנותיו. השניה - מתוך שלא זיכהו הבורא במתנות להם הוא ראוי לפי דעתו, מתרעם הוא על הבורא ומתגאה עליו. זה מתגאה על חבריו וזה על בוראו.

העניו האמיתי אינו בא בטרוניה עם בוראו. אין הוא תובע לעצמו מתנות. מבין בדעתו הוא שאם לא נתנם לו הבורא הרי שאין הוא ראוי להם ונוהג הוא עם בוראו בענווה.

נמצא כי מדרגתו של העניו ה"פשוט" גדולה מענוותנותו של העניו ה"חשוב". העניו החשוב אמנם אינו מתגאה על חבריו במתנות להם זכה אך עדיין אפשר ויחוש שראוי הוא להן יותר מאחרים. לעומתו העניו הפשוט זוכה לאכול משני השולחנות. הוא אינו מתגאה על חבריו במתנותיו שהרי לא זכה להן ובנוסף לזאת אינו מתגאה על בוראו ואינו מתרעם על הנהגתו.

גדלותו של רבי לייזר הקוצקאי לא נמדדה במתנות שקבל שהרי לא קיבלן. גדלותו נמדדה במה שלא קיבל. אמנם אינו תלמיד חכם אינו עשיר ואף אינו מיוחס ולמרות זאת אין הוא מתרעם על מצבו ומקבל הוא את דין הבורא באהבה.

והאיש משה עניו

מעלות רבות היו לו למשה רבנו ע"ה, רחמן היה וצנוע, גיבור וסבלן. אך כאשר מבקשת התורה לתאר בפנינו את גדלותו, הניחה תארים אלו ולא נשתמשה אלא בענווה באומרה "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

סיבות רבות ומוצדקות ניתן למצוא לקביעה זו, אך בפרשת "ואתחנן" נגלית לעינינו ענוותנותו של משה במלא הדרה ותפארתה.

לאורך תקופת הנהגתו מסר משה את נפשו עבור עם ישראל פעמים רבות. הוא היה מוכן לסכן את שליחותו באם לא יסלח הקב"ה לבניו על חטא העגל. הוא סבל בדומיה את כפיות טובתם של ישראל עת חשדוהו בגניבה ובאשת איש ואף עמד בפרץ כאשר ביקש הקב"ה לסלק שכינתו מעליהם. בעקבות הכאתו את הסלע במדבר קדש נענש משה בעבורם עד שאמר לו הבורא "עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה:ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו: על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל: כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל".

מתוך אהבתו לארץ ישראל מתחנן משה לפני הקב"ה לביטול הגזירה. הוא מבקש שינהג בו הבורא  כפי  שנהג בעם ישראל לאחר חטא העגל באומרו "סלחתי כדברך". לאור האמור לעיל ברור היה שתפילתו תתקבל הלא כן? יכול היה משה לשאת קל וחומר בעצמו – ומה בני ישראל שחטאו לתועלת עצמן סלח להם הקב"ה בעבורי, אני שחטאתי לצורך ישראל ונשאתים בחיקי ארבעים שנה על אחת כמה וכמה.

על פניו נראה כי "תיק משה" הינו תיק "סגור" ויש לו את כל הסיכויים לצלוח את הנהגת הדין. מעולם לא ביקש תמורה עבור הנהגתו, מעולם לא נטל לעצמו שררה, חטאו אינו חטא פרטי אלא ציבורי. למרות זאת תשובת הבורא היתה שלילית – "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי: ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

ענוותנותו של משה מתגלה לאחר שבקשתו נדחתה

מיד לאחר שמתאר משה בפני ישראל את סירובו של הבורא להיענות לתפילותיו הוא ממשיך בדבריו "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלוקי אבותיכם נותן לכם". ממשיך משה בדבריו כאילו לא אירע דבר. משלים הוא עם גזירת ה' ללא הרהור וללא טרוניה. אין הוא חושב שראוי הוא לתמורה עבור מעשיו. אם כך גזר הבורא הרי שנכון הוא, אם רצונו שיוותר במדבר עת ייכנסו בני ישראל אל הארץ המובטחת והאהובה כך יהא.

רק ה"עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", רק משה יכול היה לנסיון זה.

יציבות רוחנית מעין זו תתכן רק כאשר מניעיו של האדם מכוונים לרצון הבורא. מי שרצונות עצמאיים לו מלבד רצון הבורא לא יוכל לו לנסיון זה. רק מי שביטל את רצונו והשווהו לרצון הבורא, רק הוא יכול שלא להרהר אחר מידותיו של מקום.

משל לכך מביא בעל ה"סולם" הגאון המקובל האלוקי הרב יהודה לייב אשלג זצ"ל. בספר "שיחות קודש" כותב הוא:"וצא ולמד, משר המצביא החכם, המסדר את מערכות המלחמה בערמה גדולה, כפי חכמתו העומדת לו.  לחלק אחד מצבאותיו, מצוה אותם לנוס מן המערכה. ולחלק אחר, מצוה למסור את עצמם ברשות האויב, כשבויי מלחמה. ולחלק אחר, להחזיק מעמד ולנצח, להכותם על קדקדם. אשר ע"פ התחבולה הזאת, יושמד האויב ונלכדים חיים בבושה רבה. וכיון שכן, היתכן שאותו החלק, אשר יצא להם הפקודה משר צבאם להחזיק מעמד ירום ויגבה לבבם, על אותם שיצא להם הפקודה, להמסר בשביה תחת האויב.לכן הרמת רוחם, סימן גדול הוא שהם רחוקים מדעת השם ומואסי האמת".

כאשר מטרת החיילים הינה הוצאת רצונו של מצביאם מן הכוח אל הפועל אין הם מבחינים בין הגשמת רצונו דרך השביה או הלחימה, הבריחה או התקיפה.

זה טבעם של ענווים.