אין צורך להציג בפנינו את היצר הרע, הוא מכר ותיק. כתאומי סיאם אנו, חיים יחדיו מאז לידתנו. אם ישאלונו היכן הוא מתגורר, נתמה על השאלה: מי אינו יודע, הלא "דייר מוגן" הוא בתוך ליבנו...

אמנם היצר שוכן ב"אזור הלב", אולם קיימת טעות אופטית. בגמרא נאמר: "יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב", הוא ניצב בחוץ. אם אנו חשים שהוא יושב בתוככי לבנו, שחדר פנימה, הרי זה משום שפתחנו לו את השערים!

אמרה עתיקה קובעת: "היצר אינו מטפס על קיר חלק". מחכה הוא למרגלות החומה, ממתין לשערים שיפתחו  בפניו או לפחות לסולם חבלים שייזרק אליו. "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז) - הוא רובץ בתנוחה קפואה, ממתין לפתח, לגילוי של חולשה. כזבוב, שנטפל לכל פצע...

משמעות נוספת, נכונה לא פחות, קיימת לעמידה זו בחוץ, וצום עשרה בטבת פוקח את עינינו להבינה. כך כתוב בספרי הנביאים: "ויהי בשנה התשיעית למלכו, בחודש העשירי (הוא חודש טבת, העשירי למניין החודשים מניסן), בעשור לחודש, בא נבוכדנצר מלך בבל, הוא וכל חילו על ירושלים וייחן עליה, וייבן עליה דייק סביב. ותבוא העיר במצור... ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ, ותבקע העיר" (מלכים ב', כ"ה, א'-ד').

ביום שהובקעה העיר, בחודש תמוז, קבעו חכמינו תענית בפני עצמה. ביום שחרב בו בית המקדש, נקבע אבל רבתי, צום תשעה באב. יום צום מיוחד נקבע גם ביום שהתחיל בו המצור. למרות, שלמעשה, עדיין היו חנויות המזון מלאות, המזווים עמוסים והאנשים שבעים.

מה ראו חכמים לקבוע בתאריך זה יום תענית לדורות?

למעשה, העיר נפלה בעשרה בטבת! מאז היא חיה על "זמן שאול". לא היו בה שדות תבואה ולא עצי פרי, את הכל ייבאה ירושלים מבחוץ. כשהוטל המצור, הוכרע גורלה, אלא אם כן יחול מפנה דרמטי.

עתה נבין את הדברים שנאמרו לעיל אודות היצר הרע היושב בחוץ: הוא מטיל עלינו מצור!

בזוהר הקדוש המשילו את ירושלים ללבו של האדם. גם הלב - כמו ירושלים - זקוק לצידה ולמזון רוחניים מבחוץ. אין בו שדות תבואה ועצי פרי רוחניים משל עצמו. מטעינים אותו מן החוץ: בשיעורי תורה, בתפילה ובמצוות - כל אלו הם מזון וצידה בסיסיים והכרחיים.

מה עושה היצר הרע? הוא פותח במצור מתוחכם, מתמקם בין מפתחי הלב. הוא אינו ממתין שהשערים ייפתחו. לעתים הוא דואג שישארו סגורים ונעולים! הוא חוסם את דרכן של שיירות האספקה - מרפה את ידינו שלא נצא לשיעורי תורה, לתפילה ולמצוות.

אם נשלים עם המצור של היצר הרע - הפסדנו את המלחמה ואיבדנו את 'ירושלים', את הלב. העצה היחידה היא לפרוץ את המצור: לצאת לשיעורי תורה, להרבות במצוות, למלא את האוצרות במזון רוחני, בספר תורני, בהרצאה תורנית. כך נוכל לעמוד במצור בגבורה, ולא נניח להבקיע את מבצרנו!