לרבים מבני האדם נראים החיים כתופעה טבעית ופשוטה. פלוני פוגש מכר שזמן רב לא ראהו, ושואלו: "מה נשמע?" והלה משיב, בלי לחשוב פעמיים: "חיים!". ניתן להבין מתשובה סתמית זו שהמשיב חי חיים אפורים, משעממים ואפופי שגרה. כאשר אין בחייו של האדם מאורעות משמחים, ואף לא אירע בהם, חלילה, מאורע עצוב, הסיכום הוא: "חיים". עולם כמנהגו נוהג: אוכלים ושותים, עובדים ונחים, כועסים ונרגעים, ויחד עם זאת חווים את התופעות השגרתיות של עולמנו. צורת חיים מעין זאת מסכמים האנשים במלה אחת: "חיים".

נוצרה מציאות שבה בני האדם אינם שמים לב למשמעות העמוקה של החיים. לדעתם, גלגל החיים סובב והולך לו. ומדוע איפוא עליהם להתאמץ, לחקור ולהבין את משמעותם של חיים אלו? יימצאו רבים, שינמקו את הגישה השטחית והרדודה באומרם, שהחיים הינם באמת דבר נעלם שאין לו הסבר. פשוט, חיים, וזהו.

אולם לא כך הם פני הדברים! אנו, הרגילים להתקומם נגד כל כפייה, טבעי מאוד שנהיה מעוניינים לדעת, כיצד נוכל להפוך את החיים שנכפו עלינו, לדבר שניתן וטוב לבחור בו מרצוננו החופשי. הבה ננסה להעמיק מעט בתחום זה:

נאמר במסכת אבות: "על כורחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" (אבות ד', כ"ח). שתי הנחות אלו הנראות לכאורה סותרות, שוכנות זו בצד זו בלבו של האדם. לא אחת ניתן לפגוש אנשים חולים הסובלים מאוד, ואף על פי כן הינם מסרבים להיכנע למוות. יתרה מזו, מוצאים אנו בלבו של האדם שאיפה להתחבר עם הנצח. שאיפה זו באה לידי ביטוי במישורים רבים ומגוונים, והינה משותפת לכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל. יהודים מאמינים יודעים, שחיי האדם אינם מסתיימים עם מות הגוף, ויש לאחריהם חיים נצחיים בעולם הנשמות. אולם גם בחייהם של אלו שאינם מאמינים, ניתן לפגוש תופעה של בקשת נצחיות. יש מי שמשתדל להמציא המצאה מדעית שתישא את שמו, אחר מבקש ששמו יונצח לאחר מותו על ידי קריאת שם רחוב, ספרייה או חדר תרבות. יש גם מי שמקווה שלפחות ילדיו, נכדיו ובני משפחתו ישאו את זכרו בכבוד. אף בשאיפה לילדים כלול הרצון להיות קיים לעד.

ישנן רגליים לדבר, שכל התופעות הללו נובעות מתחושה הקיימת אי-שם בלב. עמוק בלבו פנימה חש האדם, שנועד הוא לחיות לעד. ולכן נפשו אינה מוצאת סיפוק אלא בחיי נצח. מכאן נובע המקור העמוק לתופעה, שבני האדם מבטאים בצורות שונות את רצונם שזכרם יישאר לנצח.

אולם עדיין נשאלת השאלה הגורלית: מהו איפוא המרשם לכך? וכיצד ניתן ליישם בחיים את ממד הנצח?

לחכמינו ז"ל יש תשובה מוכנה: "רצונך שלא תמות? מות עד שלא תמות", כלומר, אם חפץ האדם שמיתת גופו לא תקטע באחת את שירת חייו, כבר בחייו עליו להפסיק לחיות חיים גופניים גרידא. עליו לחיות חיים שיש להם גוון רוחני. חיים אלו אינם נפסקים לעולם.

למקרא דברים אלו יהיו אנשים שיתמהו: מהו איפוא החידוש במסר זה? הן ברור שהמוות אינו מפריע לזה שאינו חי. אילו היה מאן דהוא מציע לנו מרשם פלאי שלא נמות כלל, ניחא, אולם בהצעה 'למות' כבר בהיותנו בחיים, לכאורה, אין בה כל נוסחה גואלת.

התשובה היא איפוא כי משמעות המונח "מוות" שנאמר בנוסחה: "מות עד שלא תמות", כוונתה ל"מוות" במרכאות כפולות. לאמיתו של דבר, אלו הם חיים במישור גבוה יותר. אדרבה, מי ש"מת" כך, הינו החי כל ימיו חיי איכות שאין להם הפסק. כל שאר בני האדם - חייהם מדומים. מדובר כאן באיכות חיים שהצדיקים זוכים לה. מדובר בשינוי המבט באשר למהות החיים. שינוי זה הינו הפתרון הבלעדי לפחד מפני המוות. אם לחיינו כאן אכן קיימת משמעות נצחית, חיים אלו לא ייפסקו לעולם!