כל אדם בר דעת יודע, כי המוות ממתין לכל אדם בתום ימי חייו. עובדה זו מחייבת אותו לשנות את מבטו אודות החיים עצמם. מעת לידתו האדם צועד ללא הרף במסלול ידוע לקראת מותו, ולפיכך בכל רגע שעובר, הוא מת במקצת. כיון שמכסת החיים הינה קצובה, הרי שלמעשה, בכל עת מתים חלקים ממנה. רגע הפסקת הנשימה ודום הלב אינו אלא רגע הסיום של המסכת המתמשכת של 'מוות בתשלומים'.

מצב זה ניתן לשינוי, אם כובד המשקל מועתק מתחום החיים הגשמיים לתחום הרוחני! אם כל חיי אדם מתמקדים בגופו, הרי שכל ימיו הינו הולך ומת. לעומת זאת, כאשר החיים הינם רוחניים, נוסף להם בכל רגע ממד של נצח.

זאת ועוד, כלל גדול מצוי בידינו: התורה מתייחסת לתופעות כאל עובדה קיימת, אף אם הן עדיין נמצאות בכוח, וטרם יצאו אל הפועל. כלומר, כאשר בתחום מסויים טמון פוטנציאל כלשהו, התורה צופה את אחרית הדבר כבר מראשיתו. היא רואה את הדבר שהוא בכוח, כאילו כבר יצא אל הפועל. ברוח זו נוכל להביט אף על חיי האדם.

החיים הביולוגיים אמורים לכלות ביום מן הימים. לפיכך אם חיי האדם סובבים סביב חייו הביולוגיים בלבד, לפי מבט התורה חיים אלו כביכול כבר הסתיימו. כמות הזמן העומדת עדיין לרשות האדם כדי לנשום, לאכול ולעבוד אינה משנה בצורה מהותית את המבט התורני באשר לאדם זה. אף אם מבחינה שטחית האדם נראה חי, מניע את איבריו, ופועל גדולות ונצורות, אין בכך כדי להצביע על חיים של ממש. בעולם החי מוכרת התופעה של זנב הלטאה המסוגל להמשיך ולהתנועע למרות שכבר אינו מחובר לגוף החי. ניתן ללמוד מתופעה זו שתנועות גופניות עלולות להיות לא יותר מאשר רפלקסים חשמליים, שאינם מבטאים 'חיים' במלוא מובן המילה. גם פרח הנתון באגרטל מים עשוי להיראות יפה ומושך, ופעמים שהוא אף נפתח במים. אך הכל יודעים שהוא כבר מת. ונבילת הפרח אינה אלא שאלה של זמן.

באופן דומה רואים חז"ל את חייו של האדם המתמקדים רק סביב גופו בר החלוף. ננסה להגדיר זאת באופן הבא: קיים מישור של חיים חומריים שהזמן פועל עליהם באופן תמידי, והינם צועדים בכל רגע לקראת פירוק וכיליון. מעל למישור זה קיים מישור החיים הרוחניים שאינו בר חלוף, והנצח הוא המייחד אותו. בהשוואה למישור זה החיים הגשמיים נחשבים לדמויי מוות, משום שאין הם קשורים לממד הנצח, כלומר, לגורם ההופך את חיי האדם לבלתי נפסקים, לבני אלמוות.