ההתייחסות האנושית אל המוות תופסת מקום מרכזי בחיי האדם, עד שניתן לומר: "אמור לי מה אתה חושב על המוות, ואומר לך מה אתה חושב על החיים". ואכן, בתחום זה ניתן לראות שוני רב בין בני האדם. יש הנוקטים את שיטת בת היענה. מתעלמים הם מהמוות וחסל. במחיצתם אסור להזכיר נושא זה! אחרים בעקבותיו מסיקים מסקנות שליליות: "אכול ושתה, כי מחר נמות". אף הם חשים ב'חד-פעמיותו' של הזמן, ואף הם נוהגים לומר: "חיים רק פעם אחת", אולם דווקא ידיעה זו מביאה אותם למסקנה, שהערך העליון בחיים הינה הנאה גופנית. לדידם, האדם אינו יותר מגוף חומרי, וממילא מסקנתם היא: 'חטוף ואכול, חטוף ושתה, בטרם יהיה מאוחר מדי'. לעומתם, אחרים מגיבים בפחד מפני הנעלם ומפני הייסורים. הפחד מביא אותם לזרועות היאוש או לאדישות ולאי-איכפתיות. הללו אינם מבינים את ערכם הרב של החיים. בין אנשי קבוצה זו ירבו המתאבדים. אף אלה הקרויים 'אמיצי-לב' נמנים עם חתך זה של האוכלוסיה, ולא אחת מפקירים הם את חייהם, כיוון שאינם רואים בהם ערך עליון.

היחס האמיתי לחיים בעולמנו, ולתקופה העתידה לבוא אחריהם, בא לידי ביטוי בסליחות ל'עשרת ימי תשובה': "כי יבוא יומי, אזי איקץ מחלומי, ואשובה אל מקומי". החיים כאן מעין חלום הם. לפתע, בבוא היום, אנו מקיצים מהחלום ושבים הביתה, אל מקומנו האמיתי. 'המוות' אינו מיתה, אלא יקיצה, התעוררות מחלום. לעתים החלום נעים, ולעתים הוא חלום בלהות. המתעורר מקיץ משנתו, ומוצא את עצמו שוב במקומו. הוא חלץ מעליו את גופו-לבושו, והותיר אותו בעולם הגשמי-החומרי. נוהג הוא כאיכר השב מעבודת השדה, מותיר בחוץ את מגפיו המכוסים בוץ, ונכנס הביתה.

הידיעה שניתן להמשיל את הגוף למגפיו של איכר, מפנה את זרקורי התעניינותנו לדברים החשובים באמת, לאלו שנכנסים עמם הביתה - לנשמה שהיא בת אלמוות, והינה היחידה המקנה ממד של נצח לחיי אדם.