האם מתקבל על הדעת שישות כל יכולה כמו האלוקים תתעניין במעשי האדם?

האם היצור האנושי הקטנטן באמת שווה את היחס הזה?

השאלה אינה חדשה. שאל אותה כבר דוד המלך בספר תהילים:

"מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". 

ניתן להציע לשאלה זו כמה תשובות. ראשית, על מה נסמכת הקביעה כי האדם קטן?

האם הגודל הפיזי קובע את רמת חשיבותו של עצם? האם סלע גדול "חשוב" יותר מאבן קטנה?

אם נבחן את העולם לפי פרמטרים של מורכבות ותחכום נוכל להסיק בנקל שהדבר המורכב והמתוחכם ביותר ביקום המוכר לנו הוא המוח האנושי. שום דבר אחר, אפילו לא צביר הגלקסיות הגדול ביותר, אינו מתקרב למורכבות וליכולות שקיימות במוח האנושי.

זאת ועוד, עצם הניסיון לחלק בין דברים "גדולים" ו"קטנים" ביחס להשגחתו של הקב"ה יש בו כדי להגביל את האלוקים. תפיסת יסוד ביהדות היא שהאלוקים הוא אינסופי. דברים הם גדולים או קטנים רק כאשר מודדים אותם בקנה מידה שיש לו גודל סופי.בפרספקטיבה של האינסוף גם העצם הגדול ביותר הוא זעיר ברמה אינפיניטסימאלית.

הטענה שאלוקים אמור להתעניין בגלקסיית אנדרומדה יותר מכפי שהוא מתעניין באדם רק משום שגודלה של הגלקסיה נמדד במאות אלפי שנות אור בעוד שאורך האדם מסתכם בכמה עשרות ס"מ הופכת את הקב"ה מאינסופי לסופי.

אולי התשובה המעמיקה ביותר לשאלה זו היא זו שנתנה בידי רבי צדוק הכהן מלובלין, מענקי ההגות הקבלית-חסידית בדורות האחרונים. כותב רבי צדוק הכהן: "השגחת ה' בנבראים היא מצד התפשטותו בהם".

הסבר זה מבוסס על הרעיון לפיו הבריאה האלוקית איננה אקט חד-פעמי שאירע אי שם בעבר הרחוק. היהדות גורסת כי הבריאה היא מעשה תמידי המתחדש בכל רגע ורגע.

זו גם התפיסה המשתמעת מהפסוק המופיע בספר תהילים: "לעושה אורים גדולים, כי לעולם חסדו". הפועל "עושה" מופיע כאן בלשון  הווה. הבריאה נתונה בהתחדשות תמידית. הקב"ה מקיים אותה ומחיה אותה באופן בלתי פוסק. ההשגחה פועלת אפוא בהוויה ככוח קבוע.

היא לא רק משגיחה על המציאות באופן פאסיבי (כפי המשמעות הרגילה של הפועל "השגחה"),

אלא מקיימת אותו.אין קיום לאף פרט במציאות, ולו הקטן ביתר, אלמלי בחר הקב"ה להעניק לה קיום.

ההשגחה אינה רק מעשה פאסיבי-חיצוני אלא מעשה אקטיבי של יצירת הוויה.ההשגחה חייבת אפוא לחול על כל פרט בבריאה  ולו גם הקטן ביותר, אחרת לא היה אותו פרט מסוגל להתקיים. 

ניסוח ברור לעיקרון זה אנו מוצאים אצל רבי חיים מוולוז'ין, מגדולי חכמי ההגות היהודית במאה הי"ט. בספרו "נפש החיים" הוא כותב:

"כל קיום העולמות כולם תלויות בהשפעתו יתברך רגע-רגע". הקיום עצמו מותנה בהשפעתה של ההשגחה הבלתי פוסקת.

קטנותו של האדם אינה עומדת אפוא בסתירה להשגחה האלוקית. ההשגחה האלוקית מקיימת כל פרט ופרט בבריאה ולפיכך זוכה כל פרט ליחס אלוקי.