|
על סוסים, עגלות ונתינת תרומה
על סוסים, עגלות ונתינת תרומה
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
כאשר אנו מבקשים להרבות כבוד שמים בעולם, עלינו לזכור כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. יש תמיד לבחון האם המעשים תואמים את ציווי הבורא.
|
כשסיים את מסעו, חזר גבאי הצדקה של ישיבת וולוז'ין לביתו של ראש הישיבה, רבי חיים זצ"ל, ועדכן אותו בתוצאות מסעו. כשעיין ראש הישיבה בפנקס התרומות, הבחין כי תרומתו של אחד מתומכי הישיבה הותיקים פחתה לכדי מחצית. לשאלתו השיב הגבאי כי אינו יודע את סיבת הדבר.
"קח אותי לביתו!" פסק ראש הישיבה.
משנכנסו, לאחר נסיעה, לאחר הנסיעה, לביתו של העשיר, כיבדם בכבוד רב ושאל לסיבת בואם.
"בעניין התרומה באנו", השיב ראש הישיבה ישירות, "זה זמן רב שהינך תורם מממונך לאחזקת הישיבה. מדי שנה אתה מגדיל את תרומתך, ואילו השנה הפחת אותה לכדי מחצית. הגעתי לביתך כדי לשאול לסיבת הדבר".
"ראה נא כבוד הרב", השיב העשיר, "מדי שנה, כאשר מגיע הגבאי לביתי, אני מתמלא רחמים עליו. מגפיו מלאים בוץ, ריאותיו מתנשפות ממאמץ וורידי מצחו נפוחים. רחמים אלו המציפים את ליבי - תכונה טובה להם: הם מרחיבים את כיסי ואני מגדיל את תרומתי בשמחה גדולה. השנה, כאשר נכנס הגבאי לביתי, היו מגפיו נקיים, ריאותיו שקטות ומצחו חלק. הצצתי דרך החלון והבחנתי כי בחצר הבית עומדת עגלה נאה רתומה לסוס משובח, והבנתי כי סוס זה נקנה מכספי הישיבה. מניין יש לישיבה ממון כדי לרכוש סוס זה? אין זאת אלא שמכספי הצדקה קנוהו. אינני חפץ שיקנו בכספי תרומתי סוסים ועגלות, חפץ אני שבכספי ירכשו מזון עבור תלמידי הישיבה העמלים בתורה, ומתוך כך נצטמק ליבי ופחתה תרומתי.
מששמע הרב לסיבת הדבר, חכך בדעתו. וכי מה יאמר לו? שנתרבו צורכי הישיבה? שהשנים אינן מיטיבות עם הגבאי המסור? לפתע אורו עיניו וחיוך רחב עלה על פניו.
"שב בני", ביקש הרב מן העשיר, "קורת רוח מרובה גרמה לי תשובתך זו, ובגינה אף זכיתי להבין את כוונת הפסוק שנתקשיתי בו זמן רב".
"בתורה נאמר כי חכם גדול היה בצלאל ויודע היה "לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת" (שמות ל"ה, ל"ב). וכי מה יש לו לבצלאל "לחשוב"? והלא ניתנו לו מתכות אלו כדי שיבנה מהן את כלי המשכן. מה המקום למחשבות?
"תורמים רבים תרמו את תרומת המשכן, איש איש ותרומתו, איש איש וכוונתו. לצורך בניית המשכן עסקו הבונים בייצורם של כלים רבים. הם בנו ארון ושולחן, מזבח ומנורה, אדנים וכלי מזבח. הם אף תפרו יריעות וקלעים, מסך ופרוכת, בגדים וכובעים. הקובע באילו חומרי גלם ישתמשו ליצירת כל כלי, היה בצלאל. הוא שמלא היה "רוח חכמה", ידע את כוונתו של כל תורם ותורם. נמצא כי טהרת הכוונה היא שקבעה להיכן תופנה התרומה. תרומה שתרמוה בעליה מתוך כוונה טהורה, שימשה לבניית הארון וכלי המשכן החשובים, ואילו תורם שכיוון בתרומתו לשם כבוד וכדומה, שימשה תרומתו לכלים הפשוטים יותר. זו היתה גדלותו של בצלאל, שידע "לחשוב מחשבות בזהב ובכסף ובנחושת".
"דע לך, בני! הרבה תורמים לה לישיבתנו הקדושה. איש איש ותרומתו, איש איש וכוונתו. התורם את תרומתו בטהרה, תסובב ההשגחה את תרומתו המשובחת להאכלת פיותיהם של לומדי הישיבה עמלי התורה. לעומת זאת, התורם לישיבה ממניעים זרים, תסובב ההשגחה את תרומתו להאכלת הסוס ולאחזקת עגלתו. אי אפשר לה לישיבה ללא תלמידי חכמים, ואי אפשר לה לישיבה ללא סוס ועגלה, וזאת עקב ריבוי התורמים וזיקנתו של הגבאי. אלא שיש בידך יכולת להשפיע על מסלול תרומתך – בטהרת כוונתך", סיים רבי חיים את דבריו הנבונים.
הקב"ה מצווה על תרומת המשכן (שמות כ"ה, ב'): "ויקחו לי תרומה". בביאורו למילה "לי" כותב רש"י: "לי – לשמי". בהמשך מצווה הקב"ה על בניית המשכן (שם ח'): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". גם כאן מבאר רש"י: "לי – לשמי". מן הכתוב נראה כי הקב"ה מדגיש בפני משה את הצורך בכוונה נכונה בעת התרומה ובעת בניית המשכן. בשניהם נדרשת כוונה – לשם שמים.
ציווי הקמת המשכן נאמר לאחר חטא העגל. חטא זה חמור היה בעצמתו ובתזמונו. בעצמתו – כפירה בעיקר, בתזמונו – כארבעים יום לאחר מעמד הר סיני.
ואכן, אף שהקב"ה סלח לבני ישראל על חטאם באומרו: "סלחתי כדבריך", הותיר את חובם לדורות כדי לגבותו מהם מעט מעט, כמאמר הפסוק: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, ל"ד). ואמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע של עגל הראשון. פריסת חובם לדורות מלמדת על חומרת החטא.
נתבונן בהמשך פרשת תרומה:
מיד לאחר חטא העגל, כאשר מצווה הקב"ה את משה על הקמת המשכן, הוא אומר: "ועשית שנים כרובים זהב, מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת... ואל הארון תיתן את העדות אשר אתן אליך" (שמות כ"ה, י"ח-כ"א). ארון זה היה הכלי המקודש ביותר במשכן ה'. הוא הוצב בקודש הקודשים שאליו נכנס הכהן הגדול בלבד, ביום אחד בשנה – ביום הכיפורים. אלא שהתבוננות בצורתו של הארון שבו שכנו לוחות הברית מעלה תמיהה.
בביאורו לתורה מתאר רש"י את הכרובים: "כרובים - דמות פרצוף תינוק להם". הארון המקודש נושא על גבו דמויות אדם עשויות זהב והלא זה עתה נענשו ישראל על עשותם עגל זהב, מדוע אם כן מצטווים הם על עשיית כרובי זהב בדמות שני תינוקות. ולא זו בלבד, אלא שמצווים הם להציבם במקום הקדוש ביותר במשכן – בקודש הקדשים?
בציווי זה מגלה הקב"ה למשה ולבני ישראל היכן הוא הגבול הדק בין עבודה זרה לבין עבודת השם. הוא מלמדם כי ההבדל היסודי טמון בכוונה או יותר מדויק, ההבדל ביניהם נעוץ בציווי. כאשר מצווה הקב"ה על עשיית כרובים, אין לך קדוש מהם, וכאשר אינו מצווה, אין לך טמא מהם.
כאשר מצווה הקב"ה את משה על הקמת המשכן, הוא מדגיש באוזניו כי את המשכן יש להקים לשם שמים. כוונה זו היא שהופכת את המשכן למקום המקודש ביותר לעם ישראל. כיון שכוונה זו היא המבדילה בין קודש לחול, מדגיש הקב"ה: ועשו "לי" מקדש "לי לשמי". כמו כן, בצוותו על תרומת המשכן, הוא מדגיש באוזני משה: "ויקחו לי תרומה". "לי לשמי".
אמנם בשאר מעשי הצדקה אין חוסר הכוונה פוסל את שלימות המצווה, ואף הנותן סלע צדקה כדי שיחיה בנו- הרי זה צדיק גמור, "שמתוך שלא לשמה בא לשמה". אלא ששונה תרומת המשכן משאר צדקה. הכוונה בתרומת המשכן הכרחית היא, כי מבדילה היא בין עבודה זרה לקדושת המשכן.
*
בנתינת צדקה רגילה ודאי שכוונה טהורה מגביהה את ערך המצוה ומי שתורם לשם שמים בלבד – שכרו מרובה. אך יחד עם זאת גם תרומה לשם מטרה צדדית, כגון, כאשר הבן חולה ומייחלים לרפואתו, נחשבת כתרומה וכהתקרבות לבורא. אולם בתרומת המשכן, הותנתה התרומה בכוונה טהורה בלבד, לשם שמים, זוהי תרומה הניתנת מחמת ציווי ה' בלבד. ללא ציווי זה עלולה עבודה זו לא להחשב כמצוה, אלא כפניה למטרות אישיות, ועד לעשיית אלילים עלולים הדברים להתדרדר.
מכאן נלמד כלל חשוב: כאשר אנו מבקשים להרבות כבוד שמים בעולם, עלינו לזכור כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. גם אם נראה לעין כי המעשים "טובים" ומובילים למטרה נאצלת, עלינו לבחון האם מעשים אלו תואמים את ציווי הבורא. כאשר תואמים הם לרצון ה', הרי הם בבחינת "מקדש", וכאשר הם סותרים חלילה - בחינת "עגל" להם.
תמיכה בלומדי התורה בימינו היא בבחינת "ועשו לי מקדש". לומדים אלו הם הגורמים להשראת השכינה בישראל, ועל כן כאשר תורמים אנו להחזקתם, ראוי לה לתרומה זו להינתן לשם כוונה זו, ככתוב: "ויקחו לי תרומה", "לי - לשמי". אכן, גם תרומה שאינה נובעת מכוונה טהורה, נחשבת כתרומה, אך תרומות מסוג זה מסובבות על ידי ההשגחה להאכלת ה"סוס" בלבד.
אם כבר מוזילים אנו מכספנו להחזקת התורה, ראוי שנצרף לנתינתנו את הכוונה הראויה, ובכך נזכה שמתרומתנו ייבנו הארון והכרובים.
|
|
|
נתקבלו 4 תגובות
פתיחת כל התגובות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|