במאה ה-16 יצאו אוניות הצי הטורקי מנמל האימפריה העותומנית בדרכן אל האי מלטה. משימתן הוגדרה בדייקנות טורקית. למוטט את מגיניו של האי, שנימנו עם אנשי מסדר האבירים הנוצרי, ולכבוש אותו. על כוח המשימה הצבאי פיקד הגנרל מוסטאפה פאשה. לפי אחת הגרסאות טעה פאשה בדרכו ולא הגיע למלטה. לאחר שחזר נשאל על ידי מפקדיו: מה מצא במלטה כשהגיע אליה? המפקד הגאה, שהתבייש לגלות את חרפתו, השיב חלקלקות: "מלטה יוק" - אין מלטה. כך הצילה בושתו של גנרל טורקי את האי מלטה על יושביו.

בשנת 1976 כיהן אברהם עופר כשר השיכון בממשלת רבין. במהלך כהונתו, הועלו נגדו טענות, כי היה שותף למעשי שחיתות בחברות ציבוריות שונות. בעקבות השמועות פנה השר עופר לאהרן ברק, היועץ המשפטי לממשלה, ותבע ממנו את הפסקת החקירה נגדו. אהרן ברק סירב. ב-3 בינואר 1977 נמצאה גופתו של השר במכוניתו. במכתב שהותיר אחריו כתב אברהם עופר: "זה שבועות וחודשים שמענים אותי, שופכים את דמי, מעלילים עלי עלילות ומתעללים בי. אין לי ספק שהאמת תצא לאור, שלא מעלתי ולא גנבתי, שהכל עלילות שווא. אך אין לי כוח לשאת זאת יותר". למותר לציין כי החשדות נגדו מעולם לא הוכחו. אמור מעתה: הבושה הורגת!

לאורך שנות חייו זכה הסופר גינתר גראס בפרסים רבים, אך היוקרתי שבהם היה פרס נובל לספרות, שבו זכה בשנת 1999. אלא שמסתבר, בדיעבד, כי לגינתר זה יש "עבר" שאינו קשור לספרות, שאותו הסתיר בקפידה. במלחמת העולם השנייה שירת גינתר כחייל ב-וואפן אס. אס. הידוע לשימצה. בשנת 2006 חשף גינתר את עברו האפל וזיעזע את גרמניה. בתשובה לשאלה: מדוע הסתיר את עברו עד עתה? ענה גינתר: "בגלל הבושה".

מסתבר, שהבושה מעצבת את חיינו באופן משמעותי. אם אנו מתכחשים לקביעה זו, אין זאת אלא מחמת הבושה שבהודאה זו. הבושה היא המונעת מאיתנו להתנהג כאוות נפשנו, והיא שגורמת לנו להסתיר מן החברה את מעשינו, הנתפסים בעיניה כשליליים. מה מקורה של בושה זו? מדוע כוחה כה רב, עד שהיא מסוגלת לשכנע את האדם הנושאה, כי טוב מותו מחייו?

תולדות הבושה

בעולם תחרותי כשלנו, מהווה הבושה "חיסרון" המעכב את האדם בדרכו אל ההצלחה. אלא ש"חיסרון" זה נחשב למעלה במקורותינו. מתוכם עולה בבירור רב כי הבושה נחשבת למידה חיונית ומעלתה מרובה מאוד.

בבואו לתאר את ייחודיות עם ישראל, אמר רבי חייא: "שלוש מידות טובות יש בישראל, ואלו הן: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים". מוסיף על כך ה"מאירי" בביאורו לתלמוד: "וכל שאין בו סימנין הללו, ראוי לחוש ולהתרחק ממנו כפי היכולת".

מתוך חשיבותה של מידה זו וסגולתה, קבעו חז"ל: "כל העושה עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו" (ברכות י"ב, ב').

בעוד הבושה דבוקה כחטוטרת בגבו של האיש המערבי, בדרכו אל פסגת חייו, רואה בה תורת ישראל מידה חיובית. כדי לעמוד על טיבה של מידה זו עלינו להתחקות אחר שורשיה.

לראשונה מתוארת הבושה בתורתנו מיד לאחר חטא אדם הראשון, באוכלו מעץ הדעת. לשאלת הבורא: "אייכה?", ענה אדם הראשון: "את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנכי ואחבא" (בראשית ג', י'). בתרגומו לפסוק זה, חושף יונתן בן עוזיאל את סיבת הסתתרותו: "ואחבא – מן כיסופא [מן הבושה]". ללמדנו כי מחמת הבושה נחבא. ב"העמק דבר" מוסיף הנצי"ב וקובע: "שלא ברח מפני הפחד שייענש, אלא (מפני ש) כי עירום הוא, ואינו כבוד לשכינה". נמצא, שיותר משהיה אדם הראשון ירא מן הבורא על שחטא נגדו, התבייש מן החיסרון שנולד בנפשו.

מחטא זה אנו לומדים כי הבושה יונקת את כוחה משני מעיינות, מן החיסרון מחד גיסא, ומגילויו מאידך גיסא. כל עוד לא חטא אדם הראשון, שלם היה, ומתוך שלא שלט בו החיסרון, לא שלטה בו הבושה. גם לאחר שחטא ונחסר משלמותו המקורית, עדיין לא התבייש האדם בחסרונו, עד שהתברר כי חסרונו התגלה ברבים - ומיד נתבייש.

מדוע גילוי החיסרון מוליד באדם את הבושה? משום שטבע כל נברא שחושק הוא אל שורשו, נושא הוא בקרבו את תכונות "מולידו", הוא הבורא. כל פעולה שתגרום לאדם להשוואת צורתו ל"צורת" בוראו, תגרור בעקבותיה עונג לעושיה. ולהיפך, ככל שתרחיק את האדם מהשוואה זו ותפרידהו מבוראו, היא תישא בחובה סבל וייסורים. חסרונותיו של הנברא מול שלימות בוראו מעידים כאלף עדים על מידת ריחוקו מבוראו. חסרונות אלו הם המולידים את הבושה. נמצאנו למדים כי החיסרון והבושה תלויים זה בזה. בהעדר חיסרון- תעדר הבושה, ובהעדר הבושה- יהפוך החיסרון, לדאבון לב, אפילו למעלה. 

מעתה, ככל שירבו ויתעצמו חסרונותיו של האדם, כך תרבה בושתו. אלא שזו תפרוץ, רק כאשר יתגלו חסרונותיו ברבים. וכי לא יודע השקרן כי משקר הוא? וכי לא מבין הגנב כי גניבה בידו? יודעים הם, אלא שידיעתם מגלה את חסרונם בעיני עצמם בלבד, ואין בגילוי זה כדי לביישם. רק כאשר יתגלה חסרונם ברבים, אז יבושו. אכן, אפשרי הדבר שיתבייש האדם גם בעיני עצמו, אך בושה זו מקורה בחששו מפני פרסום חסרונותיו ברבים. בושה מן החשש שתוצבנה פנימיותו וחיצוניותו למשפט הרבים.

אם חפצים אנו לחזות את עזותו של אדם או של דור, או את ביישנותו, אחר ערכיו יש לנו להתחקות. כמידת פריקת עולו המוסרי, כן גוברת עזות מצחו.

להסתכל לבושה בעיניים

בשני כתרים משמשת הבושה- לפני החטא ולאחריו. טרם נכשל, משמשת הבושה כתריס בפני הכישלון, באשר היא מונעת ממנו את המעשים המעצימים את חסרונותיו. לעומת זאת, לאחר שנכשל, משמשת הבושה לליבוים של הרהורי החרטה.

אלא ששונים הם הביישנים אלו מאלו, ואין ביישן הדומה לחברו, עד שניתן לומר כי כשם שחסרונותיהם שונים, כך בושתם שונה. האיש ה"חברתי", הנאמן לערכי החברה- נזהר הוא, שהרי אם ייכשל, ייחסר ויתבייש. בושתו של האיש החברתי, בחברתו היא תלויה, ומתוך כך הנהגתו בחדרי חדרים שונה מהתנהגותו בפני בני אדם. אין האיש החברתי מתבייש בפני עצמו, משום שבושתו תלויה ב"רבים", ואילו בחדרי חדרים הוא ניצב לבדו, ומי הוא זה שיגלה את חסרונו?

לעומתו, האיש האלוקי שונה הוא, באשר את חוקי הבורא הוא שומר, ואת אלוקיו הוא ירא. מתוך שמעשיו גלויים לפני הבורא, ירא הוא בכל עת, גם בחדרי חדרים. זהו סוד מאמר חז"ל: "לעולם יהיה אדם ירא שמים, בסתר כבגלוי", וכך בירך רבי יוחנן בן זכאי את תלמידיו בערוב ימיו: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם, כמורא בשר ודם".

בברכתו לימדם רבי יוחנן בן זכאי כי יש להעדיף את הסביבה האלוקית על פני החומרית. החומרית אינה מגינה על נתיניה מן הבושה ומן החטא אלא בפרהסיה, ואילו הרוחנית- פנים וחוץ לה, שהרי: "מלוא כל הארץ - כבודו" (ישעיהו ו', ג').

קרבן הבושה

הפרשה מלמדת כיצד אדם שחטא בשוגג יכול לכפר על מעשיו: "אם עולה קרבנו, מן הבקר, זכר תמים יקריבנו, אל פתח אהל מועד יקריב אותו, לרצונו לפני ה'. וסמך ידו על ראש העולה, ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א', ג'-ד').

אם האדם חטא בשוגג, עליו להביא את קרבנו לבית המקדש, לסמוך את ידיו על הקרבן ו... מיד נתכפר לו!

מדוע הקרבת הבהמה מכפרת על חטא האדם?

הבאת הקרבן והקרבתו מלווה בתהליך פנימי, הדורש מן המקריב לחשוף את חסרונותיו בפני אלוקים ואדם, ומתוך כך רבה בושתו. בושה זו מעידה, כי מכיר החוטא בחסרונותיו ובכישלונותיו. הנחת ידיו על ראש קרבנו אינה מספקת לכפרתו. כדי להתכפר בקרבן, נדרש המקריב להניח על ראש הקרבן את ידיו וגם את ליבו ולהתוודת על חטאו.

וזה לשון הרמב"ם: "ומניח שתי ידיו בין שני קרניו ומתוודה... כיצד מתוודה?אומר חטאתי, עוויתי, פשעתי ועשיתי כך וכך, וחזרתי בתשובה לפניך, וזו כפרתי..."

בווידויו חושף החוטא את חטאו ומעבירו מליבו לפיו. מעשה זה מבודד את הכישלון ומציגו לעין כל, וכדברי רבי יצחק הוטנר זצ"ל: "הוצאת החטא מן ההעלם שבנפש, אל הגילוי של הפה, נידון כבירור הרע מן התערובת והעמדתו בפני עצמו". העמדה זו מציגה את החיסרון במערומיו. אין הוא נחבא, ואף לא מתכסה בטלית שאינה שלו. אין הוא מתכחש לחסרונו. מודה הוא בו בגלוי. גילוי זה- שתי מעלות יש בו, האחת – מעצים הוא את בושתו של המתוודה, באשר מגלה הוא בעצמו לעיני כל את חסרונו. השנייה – גילוי זה, תחילתה של נטילת אחריות הוא.

נמצא כי הקרבת הקרבן משמרת באדם את רגש הבושה, באשר יודע הוא כי סופו של כישלון, גם אם בחדרי חדרים הוא מתרחש, עתיד הוא שיביאוהו אל המקדש, ובו יידרש לגלות את חרפתו ברבים. ואוי לה לאותה בושה!

"ונשלמה פרים שפתינו"

לאחר חורבן בית המקדש תקנו חכמינו את נוסח התפילה על פי הפסוק: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד, ג'). התפילה, בכוחה להעצים את חסרונותינו ואת תחושת הבושה המלווה אותה, ובכך היא מצילה אותנו מן החטא. על כן נקראת התפילה בפי חכמינו: "עבודה שבלב", ומתוך כך, כוחה ואיכותה בכוונתו של המתפלל היא תלויה.

מסיבה זו קבעו חכמים כי "תפילה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה". אם יקריב אדם את קרבנו ללא כוונת הלב, כיצד יתכפר? על קרבנות אלו צווח הנביא: "החפץ לה' בעולות וזבחים, כשמוע בקול ה'. הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אלים" (שמואל א', ט"ו, כ"ב).

התפילה משמשת כתחליף לעבודת הקרבנות, ואמרו חכמינו: "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום (של הקב"ה), ואחר כך יתפלל" (עבודה זרה ז', ב'). בשבח זה מביא האדם את עצמו אל ההכרה בגדלותו של הבורא. גדלות זו עתידה בהמשך תפילתו להעצים את חסרונו. ומתוך שהעצים את דרגת מלכו של עולם, מעצים הוא גם את חסרונו, ומתוך שעצום הוא חסרונו, מתרבה בושתו, עד שתופש הוא את אומנותו של עזרא הסופר ואומר (עזרא ט', ו'): "אלוקי, בושתי ונכלמתי להרים אלוקי פני אליך. כי עוונותינו רבו למעלה ראש, ואשמתנו גדלה עד לשמים".

אם כה רב הוא כוחה של הבושה, עלינו להטותה לדרך הטובה, והיא תשמש לנו כתריס בפני הכישלון.