"מושרשת באדם זיקה אל הכח העליון - שאיפה ברורה להתייחס אל האלוקים ולהתקרב אליו. כל אדם, בלי הבדלי השקפות, מסוגל להתפלל, ואף מרגיש מידי פעם כורח פנימי לעשות זאת, כי התפילה הינה הביטוי החזק ביותר לזיקה הטבעית אל ה'. ייתכן כי ביושבו בשלווה בודה האדם לעצמו השקפת עולם שאינה נותנת מקום לדת ולזיקה אל ה', אך כשהוא נמצא בסכנה, לפתע מסוגל הוא פתאום להתפלל מעומק ליבו אל מחייה החיים, אשר בידו נפש כל חי.

התפילה הינה המזון הרוחני של הנפש. וכך כותב ספר "הכוזרי": "ובדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד גרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות של שעה זו, שלבואה הוא מצפה... תפילת האדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם ככל שתתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטירדות העולם הבאות עליה... אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים ומכין אותה לקראת העתיד".

עיקרה של התפילה היא ההכרה כי הכל בידי שמים, הכל תלוי ברצון הבורא. וכך כותב הרמב"ן:

"כוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה (בבריאת העולם) ואין לעליון (בורא העולם) חפץ מלבד מזה, שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי כנסיות וזכות תפילת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום שיתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: 'בריותיך אנחנו!'".

התפילה היא הקשר הישיר ביותר והתכוף ביותר שבין הבורא ובין הנברא.