טעות נשתרשה בלב רבים, כי השלום פירושו העדר מחלוקת ויריבות בלבד. אך מהו, לפי הנחה זו, לשון "עושה שלום במרומיו"? וכי בצבא מרום קיימות תחרות ושנאה, שיצטרכו שלום?

השלום, למעשה, שונה. קיום העולם תלוי בכך שכל אדם לפי תכונותיו, פועל את חלקו, ויחדיו נוצרת השלמות. נמחיש זאת בדוגמה: הלחם שאנו אוכלים, התעסקו בו אלפי בני אדם, כל אחד בחלקו: המסגר, בנה את המחרשה, הרפתן, פיטם את השור כדי שיוכל לחרוש, ועובד האדמה חרש, זרע וקצר.

הכלים, שבהם נאגרו החיטים, גם הם נוצרו בידי מאן דהו. הטוחן טחן את החיטים, המסתת, חצב את אבני הרחיים. וכליו של המסתת, גם הם נוצרו על ידי אומן.

בעל העגלה, הובילם בעגלתו, שנבנתה על ידי הנגר, המסגר, ויוצר הרתמות אל האופה. והוא אפה את הלחם, אחר שעירב את הקמח במים ששאב שואב המים מהבאר, שחפרה אדם נוסף, ובעזרת דליים, שנוצרו על ידי אדם אחר.

האופה הוסיף חומרים נוספים, שעובדו אף הם על ידי אנשים נוספים. הוא לש ורידד בכלים שנעשו על ידי בני אדם אחרים. ואפה בתנור, שנבנה על ידי הבנאי, ושהוסק עם עצים, שנכרתו על ידי אחר, בעזרת גרזן, שנבנה גם הוא, בידיו של מאן דהו.

רק אחר התהליך המורכב והממושך, יצא לחם זה, שאנו אוכלים אותו מבלי משים.

נדמיין לעצמנו, שהיה אדם יחיד בעולם. כמה זמן היה צריך, כדי ליצור לחם כזה? שנים על גבי שנים היו נצרכות כדי ליצור כל הכלים הנדרשים, לכל שלב קטן בעבודה.

ואנו, כלל איננו מרגישים בכל הטירחה הסובבת את כיכר הלחם. כן הדבר בכל ענין הפעוט ביותר, הנמצא בכל אשר נפנה. הכל בנוי ממערכת גדולה, בה כל אחד מוסיף את חלקו, עד להשלמת הדבר.

לכך קוראים "שלום", שלמות המגיעה מאיחוד כל הכוחות הקיימים.

יש צורך שלא תשרור מחלוקת בין בני האדם. אם האופה יתקוטט עם הבנאי, לא יהיה לו תנור. אם הטוחן יתקוטט עם המסתת, לא תהיה לו אבן ריחיים. רק כשאין המחלוקת מפרידה ביניהם, אזי "ישלימו" ויצא מביניהם הדבר השלם.

עמים וממלכות, מדינות וממשלות. כל אחד בנוי ממכלול בני אדם, אשר להם תכונות שונות. האחד - שליט. חברו - מארגן. האחר - מתכנן, וזולתו - מבצע וכולם צריכים להתאחד. גם הסחר בין המדינות, מתנהל באופן דומה. אם לא תהיה מלחמה ביניהן, יוכלו הכל להשלים האחד את חסרונו על ידי רעהו.

לאמיתו של דבר, אין הדברים אמורים רק לגבי עניינים טכניים. גם מאגר הידיעות והחכמה של האדם בנוי מבלי שישים את ליבו, על המצאותו בחברת בני אדם שונים. כאן הוא שומע משפט חכם, שם הוא שומע ידיעה חשובה וכדומה. כל אחד קונה מסביבתו, מיליוני מושגים, רעיונות, היבטים וחכמת חיים, ועל ידי כך הוא יוכל לנהל את חייו.

הבורא ברא את האדם באופן, שכל אחד שונה מחברו. כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות. קיום העולם תלוי בכך שיהיה לאחד מה שחסר לחברו. כך הם יכולים להשלים איש את רעהו.

אותו מצב, ויותר מכך, קיים בעניינים הרוחניים בחיי התורה והמצוות. אדם מוגבל במהלך מחשבתו ובאופן הסתכלותו. רק כאשר הוא נמצא בחברת בני אדם כמותו, הוא שומע משפטים, רואה הנהגות, משוחח עם אחרים ובונה לעצמו שלמות, וגם הוא נותן ומשפיע משלו. אם יישב אדם לבדו ויעסוק בתורה כל חייו, בלא שיח ושיג עם בני אדם, יקשה עליו מאד, להגיע לשלמות מסויימת. שכן, הוא מוגבל בשכלו ובכוחו.

זהו ה"שלום" אליו כה נייחל, שלום בין אדם לעצמו, שלום בין אדם לחברו, ושלום בינינו לבין אבינו שבשמים, שימלא את חסרוננו.

סמל השלום, הוא השלום השורר אצל מלאכי השרת. שכולם משלימים להפליא זה את זה. משום שאין ביניהם לא שינאה, לא קינאה ולא תחרות. כל אחד משפיע ממה שיש לו, ויחדיו הם עובדים את האלוקים. לשלום מסוג זה אנו מתפללים ומייחלים לו בכל לבנו.