האדם המתבונן במבט שטחי על עניין התפילה עלול להגיע למסקנה הפשוטה שהתפילה היא אמצעי בלבד, מן כלי רוחני שתכליתו היא השגת צרכיו הגשמיים והרוחניים.



לכל אדם במשך כל שלב ושלב מימי חייו בעולם ישנם צרכים שהוא מייחל להשגתם. ישנם צרכים גשמיים כמו מזון ובריאות וישנם צרכים רוחניים כמו חכמה ותשובה על חטאים. ישנם צרכים פרטיים שנוגעים לחיים הפרטיים של האדם הפרטי, וישנם צרכים כלליים שנוגעים לחיי הכלל של האומה והאנושות. התפילה, מהוה לכאורה כלי שבאמצעותו אנו מקווים להשיג את אותם צרכים.



ואולם, בדברי חז"ל אנו פוגשים הבנה הפוכה לגמרי. התפילה איננה אמצעי, אלא להיפך - התפילה היא היא המטרה.



בחז"ל מובא כי האמהות שרה רבקה ורחל היו עקרות, מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים.



הקדוש ברוך הוא יכול היה לברוא את האדם בלי שום צרכים מיוחדים. בלי צורך לאכול, לשתות, בלי להצטרך לביגוד ודיור ובלי בעיות מיוחדות ואולם, אם לא היו לאדם צרכים כאלה, לא היה נוצר קשר רצוף ויום יומי בין האדם לבוראו, בין הייצור ליוצר.



קשר אמיתי, הוא קשר עם דיבור. בלי דיבור, אין תקשורת.

על מה יכול הייצור לדבר עם יוצרו?



לפעמים האדם חש בצורך לדבר עם אחד מקרוביו ומכריו, שעמו לא שוחח זה זמן רב, אולם, לפעמים למרות הצורך בשיחה עם אותו אדם, אינו מצליח למצוא נושא לשיחה. זוהי בעיה שכולנו נתקלים בה מידי פעם. בעיה זו יכולה הייתה להיווצר גם ביחסים שבין אדם ליוצרו.



כדי להתעלות האדם צריך להיות קשור לבוראו בקשר נפשי עמוק, קשר זה יכול להתפתח רק באמצעות דיבורים רציפים בין האדם לבוראו.



ואולם, על מה ידבר האדם על בורא עולם? כאשר האדם רוצה לדבר עם אביו או בנו ואיננו מוצא נושא לשיחה, הוא יכול למצוא נושא כמו פוליטיקה או מזג האוויר, אך כל זה אפשרי ביחס לאדם בשר ודם, ולא ביחס לבורא העולם.



כדי לפתור בעיה זו ברא הקב"ה את האדם בצורת חיים כזו, שלכל אורך חיי האדם, הוא יהיה תלוי ללא הרף בחסדי שמים. אם זה בבריאות ואם הפרנסה, אם זה בזיווג ואם בגידול הילדים. וכך, כאשר האדם נשען כל ימיו על חסדי הבורא, הישענות זו יכולה להוות את הבסיס לקשר החזק ביותר בין הבורא לנברא, הלא היא התפלה.