מהי המשמעות הדתית של המילה בטחון?

מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו, בענין אשר יבטח עליו. האדם יודע שהקב"ה חפץ בטובתו, הוא מכיר בעובדה שלא ייבצר מה' דבר. כאשר ה' חפץ להיטיב למאן דהוא, אין כח בעולם שמסוגל למנוע ממנו מלהוציא לפועל את מבוקשו. לנוכח כל אלו, שם האדם את מבטחו בקב"ה. יש מקום לדון: האם הביטחון המוצק בה' מחייב שהאדם ישב באפס מעשה ויצפה רק לעזרת הבורא? כלומר, האם כל אורחות חיינו הרגילים: העיסוק בהשגת פרנסה, ההשתדלות בצרכי הביטחון, בקידום הרפואה ויוצא בזה מהווים סתירה למידת הביטחון? בתורה נאמר (שמות כ"א, י"ט) "ורפא ירפא" וחז"ל למדו מכאן: "שניתנה רשות לרופא לרפאות". חכמים מורים לנו שמי שטוען שאם חלה אדם, זהו רצון האלוקים, ולא הותר לנסות למצוא לו מזור, וכן, אם הבורא רוצה שיבריא – הוא יבריא מאליו, ועל כן אין צורך לעסוק בריפויו, שמחשבה זו אינה מחשבה ישרה או רצויה. התורה מלמדת אותנו שניתנה רשות לרופא לרפאות, וממילא אין קריאת תגר כל שהיא על דרכי ההשגחה, וגם אין כאן סתירה למצות הבטחון. ויותר מכך, לא זו בלבד שניתנה רשות לעסוק ברפואות, אלא שחובה מוטלת עלינו לנהוג כך. כאשר העיסוק ברפואה כרוך בביטול מצוה מן התורה, ההלכה קובעת שבמצבים של פיקוח נפש מותר ואף חייבים לעשות זאת. כאמור, הבוטח בקב"ה חייב לפעול בהתאם לחוקי ההסתברות הטבעיים ולעשות את כל הפעולות המקובלות, ולמרות זאת, אמונתנו לא תיפגם ובטחונו לא יתערער. ה"חזון איש" זצ"ל כותב באחת מאגרותיו לבחור שתש כוחו מרוב לימוד: "דע לך, יקירי, שאין כאן לא חטא ולא אשמה, רק מחוקי הטבע להתעייף, ואין ראוי לזלזל בחוקי הטבע, כי מה שאנו קוראים: 'טבע', המכוון בזה הוא הרצון היותר מתמיד של המהווה כל הוויות יתברך. רצון הבורא הוא שחוקי הטבע יפעלו בצורה סדירה, ורצונו הוא שהאדם יפעל בדרכים טבעיות כדי להשיג את מבוקשו. אמנם לא יפלא מה' דבר, והוא מסוגל בהחלט לחולל גם נסים לא טבעיים, אולם, למעשה, חייבים אנו לנהוג לפי הכלל ש'אין סומכין על הנס'. נבין על פי מהלך זה שהשתדלות ועיסוק באמצעים המקובלים בתחומי הכלכלה, הביטחון או הבריאות, לא זו בלבד שהם מותרים מן התורה, אלא שהם גם נדרשים על פי ההלכה, ואין בעיסוק זה כל סתירה לחיוב ההישענות על הבורא. ולהיפך, יתכן שפלוני יימנע מהשתדלות כאשר דוממות הביטחון בגרונו, אך אין זה אלא ביטחון מזויף, כי הוא אינו נובע מעומק לבו של האדם, ולא התחושה הוודאית בישועת ה' היא המכתיבה לו את דרכו בחיים.