כאשר אדם מתבונן בשפע הטובה שהבורא מעניק לו, הוא רוצה להכירו, להתקרב אליו ולעשות את רצונו.
מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזו, הוא ההסתכלות ברוב הטובות שהקדוש-ברוך-הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עימו מעת הלידה עד היום האחרון, כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל הא-ל המיטיב לו, ויהיו אלה אמצעים לשלא יתרפה ויתעצל בעבודתו, כי הרי הואיל ואינו יכול ודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצוותיו.
והנה אין לך אדם, באיזה מצב שיימצא, בין עני ובין עשיר, בין בריא ובין חולה, שלא יראה נפלאות רבות וטובות במצבו. כי העשיר והבריא, כבר הוא חייב לו יתברך על עושרו ועל בריאותו. העני חייב לו, שאפילו בעניו ממציא לו פרנסתו דרך נס ופלא ואינו מניחו למות ברעב. החולה, על שמחזיקו בכובד חליו ומכותיו, ואינו מניחו לרדת שחת, וכן כל כיוצא בזה, עד שאין לך אדם שלא יכיר עצמו חייב לבוראו.
ובהסתכלו בטובות אלה, שהוא מקבל ממנו, ודאי שיתעורר להזדרז לעבודתו, כמו שכתבתי למעלה. כל שכן אם יתבונן היות כל טובו תלוי בידו יתברך, ומה שמצטרך לו ומה שמוכרח אליו, ממנו יתברך הוא, ולא מאחר, אשר על כן ודאי שלא יתעצל מעבוד עבודתו יתברך, ולא יחסר לו מה שהוא מוכרח אליו".
כיון שהאדם התרגל לקבל טובות, הרי הוא מרגיש כאילו הדבר מובן מאליו והכל מגיע לו מצד הדין. בדומה לכך, רוב בני האדם מקנאים בזולתם, וכשהם רואים אצל חברם דבר שאין להם, הרי הם חשים בכך אי צדק. אך אילו היה האדם מעמיק להתבונן, היה מכיר כי כל מה שיש לו הוא מתנת חינם, חסד אלוקי, ואין טעם לטענות ומענות. אין הצדקה לטרוניה: "מדוע נתת לזולתי ולא לי?" אין זכות לבקש את המתנה באופן מסוים ובכמות מסוימת דווקא, שהרי כל הנתינה כולה חסד היא ולא זכות. בנוסף לכך ברור הוא, כי המיטיב לכל, היה נותן גם לי אילו היה הדבר לטובתי, ודוקא מה שאינו היטיב לי, לפי הבנתי המוגבלת, הוא טובתי לפי האמת.
אמנם לא תמיד מתגלה האור המבהיק מתוך הצרה, אך המאמין יודע זאת, ולכן הוא מברך בשמחה על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
כל אחד יכול להתבונן גם במאורעות חייו הפרטיים ולראות כי דברים רבים שנדמה היה כי רעים הם, התגלו במרוצת הזמן כטובים. על ידי כך תגדל הכרת טובתו לבורא והוא יחפוץ להתקרב אליו ולקיים את מצוותיו.
|
הרשם עכשיו!
