|
השאלה
19/11/2012
|
כאשר ילד מגיע לגיל 13 קוראים לזה "נכנס לעול מצוות" מדוע?
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
המצוות ניתנו לישראל כעול. עול הוא דבר שאינו תלוי ברצון. כאשר מוטל עול על הצוואר, אין ברירה, אלא לשאת אותו. העול – הוא המדריך של האדם. חוקרי נפש האדם כבר שללו את החופש המוחלט, וכך כתבו בקשר לחינוך ילדים: "הגבלות ותחומים מוגדרים כהלכה נותנים תחושת בטחון, ומאפשרים פעילות תקינה בתוך המסגרת החברתית, בלי אלה, חש הילד את עצמו אבוד לחלוטין, מאמציו הבלתי פוסקים "למצוא את עצמו", מוצאים את ביטויים בהתנהגות ההרסנית, שאנו עדים לה, בקרב ילדינו המרדנים, הבלתי מרוצים" ("ילדים – האתגר").
דברים אלה אינם אמורים רק לגבי הגיל הרך, אלא לגבי כל גיל. בכל שלב בחיים צריך האדם הכוונה. קיום המצוות הוא ההכוונה, שנותנת התורה לאדם.
האמצעים לפיתוחו של החוש הרוחני הם, כאמור, אורחות התורה: לימודה, מעשיה, הדרכותיה. תורת ישראל מכוונת את האדם אל שלמותו ואושרו. ואם יראו בתורה דברים בלתי מובנים, אין החסרון בה, אלא בהבנתנו אותה.
והוא הדין בחויית האמונה: כאן מקורא האושר האנושי, באשר כאן השמחה, הבטחון וחירות הנפש. והרואה כאן שעבוד, דכדוך וצמצום, קליטתו הפגומה היא שגרמה לכך.
מי שאינו שומע את המוסיקה האלוקית, הבוקעת ממצוות התורה, נראים לו פרטי המצוות ודקדוקיהן כמסת מיגעת. אך אם "ריק הוא – מכם", והמבין, שבו הדבר תלוי ומה האושר הצפון במצוות, לא יקוף בפרטים המביאים לידי כך.
הצייר המחונן אינו מניח תמונתו מידיו עד שיבחון ויבדוק יפה פרטים זעירים שאולי חסרים עדיין בתמונה, וישלים פה ושם נקודה או קו, ויוסיף צל או אור – אז יש לצייר ההרגשה כי עשה כפי כוחו למען שלימות הביצוע האמנותי. הרי כדי לשוות ברק חי לעין המצויירת על הבד, אין צורך לפעמים ביותר מאשר תוספת נקודה לבנה זעירה בזווית מסויימת שבאותה עין. אבל בלי נקודה זו חסרה העין המצוירת הרבה מאוד. היא חסרה חיים, היא נעדרת נשמה, המלאכה שביצירה מקיפה את הכלל שבה, ואילו האמנות תלויה בעיקר באותם פרטים קטנים ודקים. דרכה של אמנות שהיא מחמירה מאד על עצמה. ואם ראית מי שדוגל באמנות והוא מקיל על עצמו, דע שכשרונו האמנותי ורצונו להגיע להישגים אמנותיים מוטלים בספק, קולות ואמנות הן שתים שסותרות אחת לשניה.
והוא הדבר בכל שטח יצירה. בעולם הרוח.
"הפרק התשיעי בתהלים מסיים: "שיתה ה' מורה להם, ידעו גויים אנוש המה סלה", רש"י מבאר: הטל עליהם "מרות ועול", כדי שידעו שהם "אנוש" – בני אדם. בקלות גדולה אדם עושה עצמו אליל ומשווה לעצמו ערך אבסולוטי. הגבול בין הרגשת אדם כ"אדם" ובין עשותו את עצמו לאליל הוא דק מאד. כך גם בין עמים, בין מדינות, בין גושים – כולם עלולים לעשות עצמם אלילים. בפרט כשאין על האדם עול שהוטל עליו ממעל, הוא עלול ביותר לשכוח שהוא "אנוש", בעל ערך מוגבל.
המצוות מטילות עלינו עול, אינן נותנות לנו לעשות את עצמנו לאלילים – בהראותן לנו כי איננו נתונים ברשות עצמנו. ערך אבסולוטי הוא רק אחד האלוקים.
|
|
|
|
|
|