במבט ראשון ושטחי נראה שקיים דמיון בין חוקי התורה לבין חוקי עמים אחרים. איסורים כמו "לא תרצח", "לא תגזול" ו"לא תענה", מהווים בסיס לחוקים של מדינות רבות בעולם. אולם המבט המעמיק מגלה הבדל עקרוני: חוקי התורה ניתנו על ידי א-לוקים, ואילו חוקי העמים הם פרי מחשבת אנוש. הבדל זה מביא לשינוי מהותי במערכת כולה.

נמחיש את הדברים באמצעות דוגמה: בתורה כתובה מצווה שהיא האחרונה ב'עשרת הדברות': "לא תחמוד בית רעך". (שמות כ', י"ג). לא יעלה על דעת המחוקקים בשום מדינה בעולם לשלול מן האדם את 'חירות המחשבה'. אין גם כל אפשרות לכפות על הזולת מה לחשוב או מה לא לחשוב. אין גם כל אפשרות לפקח על ביצוע חוק הבא להגביל את מחשבות האדם.

דרכה של התורה שונה. התורה יודעת נאמנה שחטא אינו מתחיל במעשה החטא עצמו, ואף לא בדיבורים על אודות החטא. הורתו ולידתו של החטא - במחשבתו של החוטא. אדם הגון לא יחליט לפתע לבצע מעשה גניבה. תחילה עליו למצוא הצדקה למעשה שהוא עומד לעשות, ולאחר מכן הוא מתרגל אותו במחשבתו, עד שהדבר נראה לו סביר והגיוני. בשלב זה, כבר קשה לעצור את ההידרדרות! החטא קנה לו שביתה בנפשו של האדם, והוא מוכן לפעולה, אם אמנם תיקרה ההזדמנות בדרכו. הוא נכנס למעגל הפשיעה!

ידוע ומפורסם שהמלחמה נגד הפשע קשה שבעתיים ממניעתו. כל עוד הפשע אינו עומד בפני ביצוע, ניתן באמצעים שונים למונעו. במערכה למניעת פשע יש לטפל תחילה בשורש העבירה, במחשבה הקודמת לה. אם אין מזהירים את האדם שלא לחמוד את ממון הזולת, קשה יהיה למנוע אותו בהמשך מגנבה ומגזלה.

בציווי "לא תחמוד" מתגלה ההבדל המהותי בין חוקים אנושיים לתורה האלוקית. רק לתורה יש שליטה על שורש הקלקול, על המחשבה. לכן, הציווי האחרון ב'עשרת הדיברות' הוא גם החותם האלוקי, הוא מורה ש'עשרת הדיברות' והתורה כולה ניתנו מן השמים.

זאת ועוד, הדברים שנאמרו בתורה שמאכל פלוני אסור באכילה, משמעותם היא שמאכל זה מזיק, אם לא לגוף אזי לנפש ולנשמה. כמו כן, כאשר נאסר מעשה פלוני בתורה, המשתמע מכך הוא שמעשה זה הוא כאש בוערת המסכנת את האנשים הקרבים אליה. מצד שני, כאשר נאמר בתורה שיש לעשות מעשה מסוים, משמעות הדברים היא שמעשה זה הוא חיוני לאדם. כשם שהאדם זקוק לאוויר לנשימה ולאוכל לקיום גופו, באותה מידה לפחות הוא זקוק גם למעשי מצוות, לצורך קיומה התקין של המערכת הרוחנית שבו. יש באדם רמ"ח (248) איברים וכנגדם יש רמ"ח מצוות. המספר המקביל מורה, שכל איבר מבקש שיעשו בו מצווה מסוימת, שהרי מעשי המצוות הם המזון הרוחני שממנו ניזון האדם.

מי שחושיו הרוחניים לא נתעוותו, מסוגל לזהות בעצמו את מעשי המצוות. כשם שאין צורך להרבות בהסברים על אודות חשיבותה של פעולת הנשימה, וכשם שכל אדם חש רעב כאשר גופו חסר תזונה, ומכוחה של תחושה זו הוא ממהר לאכול, כך חשו אבותינו ביחס למצוות. הם חשו שאלו הם אבות המזון הרוחניים החיוניים להם.

הקב"ה יצר את האדם באופן שהוא יוכל לחוש בסכנה מתקרבת וישתדל להיזהר ממנה. באותה מידה ניחן האדם ביכולת לחוש גם באיסור, שהרי יש בו סכנה לא פחותה. אם איננו חשים בכך, האשמה היא בנו! חושינו הרוחניים התנוונו!

אבותינו לא נזקקו לציוויים מיוחדים כדי לזרזם לקיים מצוות. כתוב במגילת קהלת (ז, כט): "אשר עשה האלוקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים". בתחילת יצירתו היה האדם ישר בתכלית. הוא היה מסוגל לחוש במציאות הרוחנית ולנהוג לפיה. חושיהם הרוחניים של אבותינו פעלו במלוא עוצמתם, ולכן, הם יכלו לקיים את כל התורה כולה בטרם ניתנה.

לדרגה עילאית זו הגיעו רק האבות הקדושים וצדיקי עולם. אך נשאלת השאלה: מה יהיה עלינו, הקטנים, שחושינו הרוחניים לא התפתחו כראוי? משולים אנו לאדם עיוור וחרש הצועד בכביש סואן. בכל עת ובכל שעה חשוף הוא לסכנות חמורות. הוא אינו מסוגל לראות את המכוניות הקרבות לעברו ואף אינו שומע את הצפירות. לכן, צדקה עשה עמנו הקב"ה שנתן לנו את תורתו ורשם לנו עלי-ספר את הדברים: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל כ, יא). רק בדרך של ציות לדברי התורה, נוכל לחיות ולהתקיים. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם ואת האדם.

מסיבה זו המבנה של האדם ושל העולם תואמים לחלוטין למבנה הפנימי של התורה. התכנים שנכתבו בתורה הם הדרושים לאדם ולכוחות נפשו. כל מצווה בתורה יצוקה גם בדם הנפש של האדם ומעוגנת בתשתית ההוויה. גם החוקים הבלתי מובנים המצויים בתורה נכתבו לטובת האדם ועליו לנצור אותם "לטוב לו כל הימים".

הגיון זה הוא שהנחה את עם ישראל שהכריזו למרגלות הר סיני: "נעשה ונשמע". בני אותו דור השכילו להבין את מהות התורה שהקב"ה מבקש לתת לישראל. הם הבינו שכולה תואמת את צורכי האדם, ואין בה דברים שהם מעבר ליכולת עשייתו.

גישה זו שהנחתה את דור המדבר, ראוי לה שתנחה גם את דורנו. רק באמצעות התורה נדע לכוון את דרכנו בדור נפתל זה ונצליח לחבר גוף ונשמה למזיגה אחת, מזיגה שכולה קידוש שם שמים והאדרת שם ה' בעולם כולו.